20 באוקטובר 2012

אז מה כן

היתרון הגדול ביותר של הימין הישראלי הוא שיש לו תשובות. לא תשובות טובות, אבל תשובות. מה לעשות עם הפליטים? לכלוא אותם במחנות. מה לעשות עם הפלסטינים? לגרש אותם לירדן או להמשיך להתעלם מהם. מה לעשות עם מצוקת הבדואים? לגרש אותם ממערב לכביש ארבעים. לעומת זאת, מה יש לשמאל להציע על אותן שאלות? מעט מאוד, ולכל סוגיה יש עשרות פלגים וניואנסים שכמובן רואים זה בזה בוגדים ברעיון וימנים בתחפושת. עיקר האידיאולוגיה של השמאל בשנים האחרונות מתבססת בעיקר על "מה לא", ועם אידיאולוגיה כזו קשה לגייס פעילים, וקשה הרבה יותר לרתום את הציבור.

ברשימה הזו אנסה להציע מתווה שאינו מקורי, אבל כזה שאולי יוכל לתת כיוון כללי לעבר גיבוש עמדה שהשמאל יוכל לעמוד מאחוריה, כזה שיוכל לספק כמה תשובות טובות יותר לשאלה "אז מה כן". מעין טיוטה להתחלה של דיון על פתרון ריאלי. ראשית אציג את טיוטת הפתרון כפי שאני רואה אותו, ולבסוף אנסה לפרוש כמה צעדים שיכולים לקדם אותו. נתחיל:

חלק ראשון: עקרונות


סמל ולאום
דבר ראשון יש להכיר בזכות ההגדרה של שני העמים שגרים בשטח שבין הירדן לים. הפתרון המוצע ינסה לשמור על זכות ההגדרה הזו עד כמה שניתן. לצורך כך אני מציע להקים שתי מדינות (States) תחת שלטון פדרלי אחד. מדינת פלסטין בשטחי 1967 עם תיקונים נדרשים, ומדינת ישראל בשטח הנותר. ירושלים תקבל מעמד פדרלי מיוחד ובה יוקמו מוסדות השלטון. אזרחים משני העמים יוכלו לגור זה במדינתו של זה תחת הגנת השלטון המקומי ובכפוך לחוקיו, כך למשל תושבי חברון היהודים יחיו תחת שלטון המדינה הפלסטינית, כמו שתושבי כפר קרע חיים תחת שלטון ישראלי.
שתי המדינות ינהלו שלטון מקומי מלא, ישמרו על זהותן הלאומית עם סמליהן, דגליהן, והמנונן, אבל כלפי חוץ - תיוצגנה על ידי דגל משותף, המנון משותף וסמל משותף.

עוד אופציה לדגל משותףאופציה לדגל משותף

חוקה
על מנת להבטיח בסיס משותף תחתם חוקה שתהווה את הבסיס למערכת המשפט בשתי המדינות. לא יחקק חוק הסותר את עקרונות החוקה הפדרלית.

שלטון, בחירות, וזכות וטו
בחירות יתקיימו בכל מדינה למינוי פרלמנט מקומי, ובנוסף יתקיימו גם בחירות פדרליות לקונגרס ולתפקיד(י) הנשיא(ים). כל מדינה תקבל זכות וטו על חוקים פדרלים, בתנאי שהוטו התקבל ברוב מוחלט בפרלמנט המקומי.

שפה
השפות עברית וערבית (לפחות) יהיו שתי השפות הרשמיות במדינה, בתי הספר בשתי המדינות יהיו חייבים ללמד את שתיהן כחלק ממקצועות החובה. מסמכים רשמיים בשתי המדינות יצאו בלפחות שתי השפות האלה.

דת
אי אפשר לנתק את הדת מהסיפור הזה, ולכן אני מציע לאפשר למדינות לשמור על מוסדות הדת שלהן, כל עוד אותם תנאים בדיוק ניתנים לבני הדתות האחרות. קרי, אם רב בישראל מקבל רכב מהמדינה, כך יקבל גם אימאם, וכך יקבל גם כומר. הזכות לחופש הדת תישמר כחלק מהחוקה והמדינות תהיינה מחוייבות לה. עם זאת, ברמת הממשל הפדרלי יהיה ניתוק מוחלט בין הדת למדינה.

כלכלה
יוקם בנק פדרלי שיהיה אחראי על הנפקת מטבע משותף לשתי המדינות ולהבטחת מדיניות כלכלית אחראית בתוך המדינה. מיסים פדרלים ייגבו מהמדינות לקיום השלטון המשותף, והבנק יהיה אחראי על שיעורי המדדים והריביות שיינתנו לבנקים המקומיים.
לפחות בשלב המעבר, יתכן שהבנק יהיה תחת חסות הבנק האירופאי או האמריקאי, עד לייצוב הכלכלה המשותפת. בכל מקרה ידרשו ערבויות בינלאומיות גדולות לשמירה על היציבות בזמן תהליך המעבר.

בטחון
אולי אחד הנושאים הרגישים ביותר בתהליך הזה, בעיקר בגלל תהום חוסר האמון בין שני העמים. בסופו של דבר אני רואה צבא פדרלי משותף לשתי המדינות, כוחות שיטור תוך מדינתיים, וכח שיטור פדרלי. במהלך תהליך קימום המדינות, כח בינלאומי יוצב באזור להבטחת בטחון החוץ, עד לייצוב השלטון המשותף.

הגירה
מדיניות הגירה משותפת תוגדר במישור הפדרלי. היא תציג תנאים להתאזרחות במדינה, וייתכן שלפחות בשלב הראשון תחסם הזכות להתאזרחות לתקופה מוגבלת עד לייצוב השלטון.

חלק שני: התהליך - מטיוטה לרעיון


כפי שציינתי קודם, אני לא מתיימר להמציא פה שום דבר חדש, הרעיון הזה קיים בכמה פלטפורמות, אבל אני חושש שהביצוע והקידום שלו עד כה עושים יותר נזק מתועלת. חשבתי על כמה שלבים שיוכלו לעזור לקדם את הטיוטה הראשונית הזו לקראת טיוטה פחות ראשונית, כזו שאפשר להציג לציבור:
1. ניסוח חוקה: חשבתי להרים פלטפורמה דמוית ויקי לניסוח חוקה ודיון בעקרונות הליבה, שבמהלכה ובסופה תתקיים הצבעה על כל סעיף וסעיף עד לגיבוש נוסחה מוסכמת באופן חלקי לפחות.
2. איתור צוות מוביל: אידיאלית, הצוות ימנה נציגים משני העמים במספר שווה, ויתכן שגם כמה נציגים זרים.
3. מציאת ספונסר: יוזמה לא מאוד שונה הוצגה בקפריסין על ידי מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן. אידיאלית, ספונסר דומה ימצא לקידום התכנית הזו.

***

אני מודע שהרעיון הזה שאפתני ויש בו חורים גדולים מאוד, אבל לטעמי זה יותר טוב מהאין-מצע של השמאל הישראלי היום, ויש בו כיוון שיכול להוביל למשהו טוב, או לפחות משהו להעמיד מול אין הפעולה של הימין. הוא נותן מענה ללאומיות הפלסטינית והישראלית בכך שהוא שומר על צביון של מדינת לאום מחד, ומדינה משותפת מאידך, ובאותו זמן ראלי הרבה יותר מקונספט שתי המדינות הנפרדות בהתחשב במגבלות השטח ומשאביו, או מפתרון המדינה האחת על חשבון אותה זהות לאומית החשובה כל כך לשני העמים.
אני פתוח לפידבק על עצם הרעיון כמתווה מדיני, ועל דרכים בהן אפשר לקדם אותו. בכל מקרה, בתור איש שמאל שצריך להתמודד עם הפתרונות אותם מציע הימין - לי לפחות הוא נותן מענה לשאלה "אז מה כן?".


17 תגובות:

drevney אמר/ה...

אוקיי קודם כל אני מסכים שא.צריך לדבר על תוכניות חלופיות. ב. רעיון שתי המדינות בקווי 67 עם החלפת שטחים הוא רעיון שמת מזמן. ויותר מזה הוא קונספט מסוכן.

יש לחזור ולהזכיר כי רוב הישראלים כלל לא מבינים מה הבעיתיות במצב הנוכחי. חלק גדול מהם חושבים שההבדל בין ערביי 48' לערביי 67' הוא שאלה הסטורית לא רלוונטית. ומה באמת החשיבות של 19 שנה לפני 45 שנים.

הנושא של אזרחות כן או לא ומשמעות האזרחות של מיעוט לאומי במדינה דמוקרטית לעומת חוסר האזרחות אינם שאלות שנמצאות בתודעה של רוב הישראלים. מבחינתם מדובר ביהודים וערבים שנאבקים על טריטוריה ולא בשלטון המונע זכויות אזרח ממי שהוא שולט בו כבר חצי יובל.

זה חשוב בגלל שמפלגות השמאל (חד"ש ומרצ) עדיין עוסקות ברעיון של 2מדינות לשני עמים ובכך הם מפספסות את הציבור הישראלי שלא מבין מה גירוש של חצי מיליון ישראלים יתן. שלום עכשיו יצאה לאחרונה בקמפיין נוסף סביב העניין ובו הם מנסים לשכנע שמעט מאד מתנחלים יעזבו. מה יהיה מצבם של הערבים כמיעוט לאומי לאחר הנסיגה? האם הפלסטינים יסכימו לחיות בבונטסטואנים התלויים לחלוטין בישראל? משום מה אין תשובות לשאלות הללו.









יוסי רוזנמן אמר/ה...

ועל זאת נאמר: ואז התעוררנו

drevney אמר/ה...

אוקיי מה שכתבתי לעיל היה רק הקדמה. נגיע לנושא העיקרי.

אני מאד מסכים עם רעיון ה'מדינות' רק חושב ששיפור משמעותי יהיה אם נחליף את הרעיות של שתי מדינות בפדרציה אחת במספר גדול יותר, נניח 7 מדינות.
כך יהיו בישראל מדינות בעלות סמכויות פנים נרחבות על בסיס גיאוגרפי רציונלי. כך נמנע מהצורך של 2 מדינות אחת "של היהודים" שבה מיעוט פלסטיני ועוד אחת "של הערבים" ובה מיעוט יהודי.

במקום זה אפשר לחשוב על פדרציה של מדינות שלכל אחת מהן זהות נפרדת. כך מדינת 'תל אביב' ומדינת 'השפלה' יהיו ברובן המוחלט יהודיות מדינת ה'שומרון' ברובה ערבית אבל יהיו מדינות מעורבות יותר כמו 'ירושלים' ו'הגליל'.

פדרציה כזו תהיה יותר יציבה בכך שהיא לא תדרדר למוד של יהודים מול ערבים סביב כל ויכוח פעוט (בלגיה) אלא כך כל מדינה תאלץ למצוא לה את הנתיב המתאים לבניית זהות מקומית ולהתמודדות עם הזהויות האתניות. כך גם יהיה דמוקרטיזציה של חלוקת הכח כאשר פרלמנטים מקומיים יהיו בעלי אחריות מקומית נרחבת ונושאים פדרליים ינוהלו על ידי הממשלה הפדרלית.

וגם נסיונות מוצלחים במדינה אחת יועתק לאחרות וניסיונות כושלים יוגבלו במיקומם. וגם יהיה פחות צורך לקבוע בהסדר הראשוני את פרטי הפרטים של ניהול המדינה. ולהשאיר זאת לאחריות של הפרלמנטים המקומיים.


ולגבי דגל. הייתי הולך דווקא על דגל שבעת הכוכבים של הרצל: "אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי-זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות-הזהב של יום העבודה שלנו"

וגם: לקצר את יום העבודה לשבע שעות.

נעם אמר/ה...

נקודות טובות. נתחיל בסוף: בקשר לדגל, פרט לעובדה שזו סקיצה ראשונה, הרעיון היה להמנע מכל שיוך לאומי ובכל זאת לשמור קצת מכל דבר, לכן נמנעתי משימוש במשולש האדום או במגן דוד, והלכתי על דפוס מקובל של שלושה פסים. ברגע שאתה לוקח סמל של לאום אחד (במקרה שלך - של הרצל) - אתה חוטא למטרה של יצירת זהות משותפת ומאוזנת עד כמה שאפשר.
בקשר לריבוי מדינות: אני מאוד מסכים. הרעיון המקורי היה גדול הרבה יותר, וכלל גם מדינות נוספות באזור (למה לא מדינה לדרוזים? חלק מירדן, סיני, לבנון, ועוד. הפדרציה של המזרח התיכון) - אבל אחרי מספר שיחות על הנושא - השתכנעתי שאויל עדיף להתחיל בשטח שיש לנו כאן, ומדינות קטנות מדי הן מדינות שלא יצליחו להחזיק את עצמן באופן עצמאי.
מדינת הנגב נשמע כמו משהו שיכול לעבוד, אולי אפילו יחד עם עזה, בהחלט רעיון ראוי.

Drevney אמר/ה...

אבל החזון של הרצל לא היה חזון של מדינה שבה ליהודים זכויות יתר. כפי שאני רואה החזון של הרצל בהחלט יכול להיות מתווה ראוי, וגם ציוני, כפי שהתכוונו למושג לפני 39'.

אפילו שם למדינה "ארץ חדשה-ישנה" יכול להיות שם נהדר.

אני מסכים שרעיון של פדרצית מדינות יכול להיות בסיס לאיחוד עם ירדן ולבנון על בסיס פדרטיבי. אבל לצורך המתווה הראשוני, לא תסכים שפיצול למספר מדינות זה רעיון יותר טוב מאשר שתי מדינות המזוהות כל אחת עם האתניות אחת?

נעם אמר/ה...

החזון של הרצל הוא יופי למדינה ציונית, אבל אל תשכח שיש עוד עם שפיתח אלרגיה די מוצדקת לציונות במאה השנים האחרונות, לכן קשה לי להאמין שאפשר יהיה ליצור חזון משותף על בסיס ציוני.
אני מסכים שחלוקה למדינות לא על בסיס אתני הוא רעיון מצוין, אם כי קשה לי לראות איך מדינות קטנות יוכלו לתמוך בעצמן כלכלית. גם ככה חלוקת השטח מקשה על קיום עצמאי מבחינת המשאבים הקיימים בכל יחידה. ניסיתי ליצור רעיון שאינו אוטופי, אלא משהו שיוכל לקום ולקיים את עצמו.

דובי אמר/ה...

בזמנו ניסחתי בסיס לחוקה פדרלית יחד עם נדב פ. (אשמח לחלוק איתך), ואני גם הצעתי שם חלוקה לתת-מדינות. אבל לא שבע, אלא ארבע - שתיים יהודיות (ישראל דרום וישראל צפון) ושתיים ערביות (פלסטין מזרח ופלסטין מערב). המטרה היא בין השאר ליצור גם איזון שיאפשר הצבעה על בסיס מדינתי שתיתן תיקו בין שני העמים, מה שיחייב אותם לשיתופי פעולה. מעבר לכך, כמובן, לריבוי המדינות יש את היתרון שצוין לעיל של יצירת cross-cutting cleavages.

דודו אמר/ה...

"שתי מדינות (States) תחת שלטון פדרלי אחד. מדינת פלסטין בשטחי 1967 עם תיקונים נדרשים, ומדינת ישראל בשטח הנותר. [...] שתי המדינות ינהלו שלטון מקומי מלא, [...] - תיוצגנה על ידי דגל משותף, המנון משותף וסמל משותף. [...]
ראלי הרבה יותר מקונספט שתי המדינות הנפרדות בהתחשב במגבלות השטח ומשאביו, [...]"

לא לגמרי ברור לי למה מנגנון פדרלי מסייע לניצול יעיל יותר של המשאבים והשטח. לכאורה, אותם המשאבים ואותן המגבלות יתקיימו בין אם יהיה ממשל פדרלי ובין אם לאו. כנ"ל תיאום, בהנתן מידה מסויימת של אמון, שבלעדיה לא תיתכן פדרציה ממילא. יתרה מכך, ממשל פדרלי על-פי רוב מתקיים בצל הפיתוי לפרוש ממנו. חסר כאן טיעון בזכות היציבות של הפדרציה, למשל בהשוואה לדוגמאות הסטוריות. "פתרון" לא יציב (בטווח הקצר לפחות) אינו ראוי לשמו.

נעם אמר/ה...

מסכים לחלוטין, החשש שלי (שאולי אינו מוצדק) הוא שחלוקה לתתי שטח קטנים מדי יהפכו את המדינות להרבה פחות עצמאיות מבחינת המשאבים שלהן, ולכן בשלב זה הצעתי שתי מדינות. יש יתרונות ברורים למספר גדול יותר של מדינות, השאלה היא אם הן יוכלו להתקיים בזכות עצמן.

drevney אמר/ה...

דובי
לא שאני הולך להתפלג בגלל השאלה של 4 או 7. הבעיה שלי היא עם הרעיון של מדינת(נות) יהודים ומדינה(נות) ערבים.

אני חושב שיהיה יתרון עם דה פקטו תהיה הפרדה בין רוב היהודים לרוב הערבים מבחינת חיתוכי המדינות, בעוד דה יורה לא יהיה מדובר על מדינות בעלות זיקה אתנית.

ולכן אולי כדאי להציע 5 מדינות ככה גם המספר לא יהיה זוגי, יתרון מבחינת תורת המשחקים. ובנוסף המדינה החמישית תהיה "ירושלים" שהיא גם לב המחלוקת וגם האזור המעורבב אתנית. תהיה המדינה היחידה שהיא גם דה פקטו לא בעלת זיהוי אתני.

אנונימי אמר/ה...

יוסי גורביץ, אתה חולה נפש אבל אתה בטח יודע את זה.

אנונימי אמר/ה...

במה שונה התוכנית מ"תוכנית הקנטונים" של ליברמן?

אנונימי אמר/ה...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1721348,00.html

עדו אמר/ה...

לימין יש תשובות???
היה רק איש ימין אחד שהייתה לו תוכנית פעולה מוגדרת וקראו לו רחבעם זאבי. עד כמה שזה עולה לי בבריאות לשבח את זאבי לפחות איתו ידעתי איפה אני עומד. אם יש משהו שהימני הממוצע אינו יודע לתת זה תשובות : "יש להם עשרים מדינות" (יופי, אני בשיעור גאוגרפיה), "אתה חושב שהם יאהבו אותך אם תוותר? " (אהבה אני מחפש אצל בחורות, לא אצל עמים שכנים), "צריך לדעת להיות חזקים" (אז תירשם למכון כושר, מה אתה רוצה מהחיים שלי? ) וכן, רוב הימניים מסכימים שצריך להעיף מפה את כל הערבושים אבל משום מה רחבעם זאבי קיבל בשיא כוחו בדיוק 3 מנדטים (הייתי בטוח שהוא יקבל שלושים, הרי כל הימניים אומרים שצריך להעיף מפה..רגע, יכול להיות שכל מי שפגשתי בחיים היה תומך מולדת?)
בקיצור לימין אין תשובות. למעשה להיות ימני זה סוג של הלך נפש שלא לומר מחלת נפש. לא רוצים לוותר, לא רוצים לעשות מה שמתחייב מהמציאות, לא רוצים , לא רוצים , לא, לא, לא , לא..
בדיוק כמו הבן שלי כשהוא צריך לעשות שיעורים. הם יודעים שהשמאל צודק אבל אין להם את האומץ להגיד את זה בקול רם.
אז בינתיים נתניהו מדבר על שתי מדינות לשני עמים, אולמרט אומר ש35 שנים הוא נלחם על העקרון הלא נכון, בין השטחים לישראל מוקמת גדר הפרדה (גבול בעברית) ושרון (!!) מפנה את גוש קטיף.
אבל השמאלנים האלו? הזויים וחולמים אחד אחד והמציאות מכה להם בפרצוף כל הזמן.

אנונימי אמר/ה...

זה נשמע כמו התחלה מעולה לספר.
וזה במובן הכי חיובי שניתן, בלי כוונה להפחית מחשיבות הדיון.

יואב טמיר אמר/ה...

ההפך הוא הנכון. ביבי נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה עם הכי פחות תשובות מכולם. הוא ירשם בהיסטוריה בתור ראש הממשלה שעשה הכי פחות, ודיבר הכי הרבה. מלבד ההפרטה, כמובן. שם הוא עשה הרבה, וזו הייתה המטרה היחידה שלו. זה כנראה הדבר שפגע בו הכי הרבה, ובגלל זה הוא מאבד מכוחו עכשיו. יותר ויותר מבינים שחוסר עשייה (לכל כיוון) בנושא המדיני במשך ארבע שנים נוספות יביא לאסון. לימין כרגע אין מה להציע, מלבד הרצון העז להישאר בשלטון ויהי מה.

בנוגע להצעות - אלה הצעות ראויות, אך חסרות ממשות ללא התארגנות פוליטית שמציבה אלטרנטיבה. זו החולשה הגדולה של השמאל בארץ, ובזה אני מסכים איתך.

עדו אמר/ה...

+1