14 במאי 2012

מגש הכסף


ב19 במאי 1948 פורסמה ידיעה בעיתון "המשקיף" של התנועה הרוויזיוניסטית ובה נכתב: "פלוגות של האצ"ל יצאו אתמול עם שחר לפעולת טיהור מקיפה בהרי אפרים". שתי פלוגות של "הארגון" יצאו מבנימינה עם שחר והתקרבו לכפרים סינדיאני, צברין, וברקי, שם פתחו בירי מרגמות לעבר בתי התושבים הפלסטינים והניסו אותם מבתיהם לעבר אום אל פאחם. הפעולה הזו עלתה בחייהם של עשרים פלסטינים ובתפיסתם של 120 שבויים, את חלקם עוד נפגוש בהמשך.
מפקד אחת המחלקות שהשתתפו בכיבוש הכפרים היה משה ניר (וגנר) הידוע בכינוי המחתרת שלו "נחשון". ב1957 מביתו שבתל אביב מסר ניר עדות מפורטת על מה שהתרחש באותו לילה : "... המחלקה התקרבה לסינדיאני וכבשה את הכפר ללא אבידות למתקיפים. המחלקה לא הספיקה להכנס בקרב עם האויב מאחר שהערבים ברחו ונטשו את הכפר, פרט למוכתאר שנשאר בכפר עם משפחתו והניף על ביתו דגל לבן ...". בצברין הסיפור היה שונה. כשהגיעה המחלקה לכפר "האויב גילה התנגדות מכיוונים שונים" - ניר לא מציין אם היתה זו התנגדות חמושה או לא - אך "בהסתערות זו נגרמו אבידות רבות לאויב אשר השאיר אחריו למעלה מעשרים הרוגים. קמה בהלה בכפר ומנוסה המונית של תושביו. אז החל המשוריין לדלוק אחרי הבורחים כשהוא פולט אש חזקה עליהם". לאחר שוך הקרבות התמקם הכח ללינת לילה בבית הספר היסודי שהיה מבנה האבן היחיד בכפר, ולמחרת החלה סריקה שהעלתה "שלל נוסף הכולל נשק, כסף וכלי עבודה חקלאיים, כמו כן גם משאית". אך לא כל התושבים הצליחו לברוח: "בסאבארין הוקמה מכלאה שלתוכה הוכנסו כל הזקנים, הנשים והטף, שלא הצליחו לברוח ... ושמספרם הגיע לכדי למעלה ממאה. לאחר מספר ימים ... שילחנו אותם לכיוון אום אל פאחם עם ליווי, כדי להבטיח שלא ישארו בשטח או שינסו לחזור בכפרים."
הכח של ניר המשיך בסריקות באזור שנכבש ונתקל בקבוצה גדולה של תושבים, שבחיפוש על אחד הסוסים שלהם נמצא נשק. "שאלנו אותם למי שייך הנשק, אולם איש מהם לא רצה להודות בבעלותו עליו. הפרדנו שבעה גברים צעירים מתוך השיירה כולה, שכללה זקנים, נשים וילדים, והשארנום במקום. את השאר שילחנו לאום אל פאחם, על סוסיהם [מילה לא ברורה]. ... הודענו להם [לשבעת הצעירים] כי מי הרוצה שהנשק (אשר כלל: אקדח ורובה) שייך לו, רק הוא ייתפס ואילו השאר ישלחו לחפשי, אולם איש מהם לא רצה להודות או לגלות למי שייך הנשק, אזהרותינו שבמקרה ולא יודו נאלץ להוציא להורג את כולם. השבעה הוחזקו תחת שמירה שעה שאנחנו ערכנו במקום משפט שדה בקשר לגורלם, את בית דין השדה היוו מפקדי הכח, שדנו את השבעה למוות.
פסק הדין בוצע במקום בטקס צבאי על ידי כיתת רובים, שלא לכולם היה נשק טעון"

מפקד נוסף - אמיתי - "מייק", מאשש את עדותו של ניר ומוסיף פרטים נוספים: "הכנת הפעולה אמנם נערכה בסודיות גמורה אך בהגיענו לסינדיאני התברר (ע"י התבצרות זעומה) שתושב בנימינה (ואנו חושדים בלייבוביץ') שכנע את רוב אנשי הכפר שיכנעו ללא יריות" - אמיתי ממשיך ומספר על "מקרה של בחור ששדד והתנהג לא יפה עם ערביות. אותו חייל הובא למשפט והומלץ למלקות אך זה לא בוצע"

[העדויות מובאות כלשונן מתיק כ' 4 בארכיון האצ"ל]

***

את הסיפור הזה, שהובא מפי מפקדים בכח האצ"ל שכבש את הכפרים סנדיאנה וצבארין, אליבא דממשיכי דרכם במפלגת השלטון במדינת ישראל, אסור לספר. בטקס שנערך היום באוניברסיטת תל אביב קראו מפגינים לעבר המשתתפים "בוגדים", "ערביי ישראל אומרים לא לשקר הנכבה" ושרו "הבאנו נכבה עליכם". אתמול הזמינו שני חברי הכנסת אלדד ומיכאל בן ארי את חבריהם לטקס במילים האלה: "כן יאבדו כל אויביך ה'. חוגגים את הנכבה באוניברסיטת תל אביב. חברי הכנסת אריה אלדד ומיכאל בן ארי מזמינים את עם ישראל לחגוג איתם את יום תבוסת אויבינו, בשער הראשי של אוניברסיטת תל אביב, עם יין טוב, מצב רוח מרומם וכלי נגינה". תנועת "אם תרצו" הוציאו זבלון מיוחד "המנפץ את שקר הנכבה" (אני לא יכול להביא את עצמי לקשר לגועל נפש הזה, רוצים - חפשו בעצמכם). כל כך הרבה משאבים מוציאים חברי כנסת וארגוני ימין כדי להשתיק את הסיפורים האלה, כדי שלא יזכירו, שלא ידברו על מגש הכסף האמיתי עליו ניתנה מדינת היהודים. הסיפור שלמעלה הוא רק אחד מתוך מעל חמש מאות סיפורים דומים. חמש מאות ישובים פלסטינים שתושביהם גורשו מבתיהם. מאות אלפי משפחות שאיבדו את בתיהן ונידונו לחיים של פליטות. אלפי משפחות שאיבדו את יקיריהן. אלפי יתומים, אלמנות, שכול ועוני. את כל אלה מנסה מדינת ישראל להשכיח ולהשתיק.
מדינת ישראל שקמה על חורבות זכרון מדכאת כל נסיון להתמודד עם מה שעלול להכתים את הנראטיב הציוני הטהור. זכרון של רצח, אונס, טיהור אתני, גרוש, שוד, ביזה, ירי מכוון על אזרחים כמו שמתארת העדות למעלה - אלה אסורים. עם אלה אסור להתמודד, את אלה יש להדחיק לארון השלדים הישראלי יחד עם הכיבוש של 67' ותקיפות צבאיות מיותרות שעולות בחיי אלפי אזרחים.

עד שלא תתמודד ישראל עם השלדים האלה תמשיך ההקצנה, תמשיך מגמת הדה-דמוקרטיזציה, של צמצום החירויות הבסיסיות של האזרחים. ממשלה שמפחדת מזכרון הקורא תגר על הנראטיב שלה היא ממשלה שמפחדת מאזרחיה, זו ממשלה שתמשיך לחמש את עצמה כדי להלחם במתנגדיה מחוץ ומבית, וזו ממשלה שצריך להחליף. את הנכבה יש לזכור, ועד שלא יקבר הגרזן הזה בדרך זו או אחרת, לא יתכן פתרון לסכסוך. כל עוד מכחישה ממשלת ישראל את הסבל המתועד, המובן, והנורא של מליוני פלסטינים - היא לא יכולה לקרוא לעצמה רודפת שלום. כל עוד מארגנים נבחרי הציבור הישראלים חגיגות ביום הזכרון הפלסטיני - לא יכולה החברה הישראלית להמשיך לשקר לעצמה בנוגע לכוונותיה. השלב הראשון הוא הכרה בעוול, כל השאר, יבוא על מגש של כסף.


7 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אני מאוד מעריך את הפוסטים שלך, אך יש צורך בקישורים.
http://en.wikipedia.org/wiki/Sabbarin

עדו אמר/ה...

כל מילה בסלע

shpiegler אמר/ה...

יפה.

אכן, כאמור לעיל, דרושים תימוכין לטענות...
אבל כל הכבוד על האומץ להציג גם את העוול שנגרם על ידנו.

נעם אמר/ה...

העדות המובאת למעלה נמצאת כלשונה בארכיון האצ"ל

arbitrarylife אמר/ה...

מסכים עם כל מילה.
דרך אפשרית להתמודד עם הנכבה היא כאל מלחמת אזרחים, בדומה למלחמת האזרחים האמריקנית. (זאת למרות שההשוואה של יסוד האזרחות כאן לזו בארה"ב ממש לא מדויקת.)
אני מזמין אותך לקרוא על זה כאן: http://arbitrarylife.wordpress.com/2012/05/17/nakba-on-you/

פוסט מצוין! העדות מצמררת.

arbitrarylife אמר/ה...

מסכים עם כל מילה.
דרך אפשרית להתמודד עם הנכבה היא כאל מלחמת אזרחים, בדומה למלחמת האזרחים האמריקנית. (זאת למרות שההשוואה של יסוד האזרחות כאן לזו בארה"ב ממש לא מדויקת.)
אני מזמין אותך לקרוא על זה כאן: http://arbitrarylife.wordpress.com/2012/05/17/nakba-on-you/

פוסט מצוין! העדות מצמררת.

יניב אמר/ה...

מסכים עם כל מילה.
דרך אפשרית להתמודד עם הנכבה היא כאל מלחמת אזרחים, בדומה למלחמת האזרחים האמריקנית. (זאת למרות שההשוואה של יסוד האזרחות כאן לזו בארה"ב ממש לא מדויקת.)
אני מזמין אותך לקרוא על זה כאן: http://arbitrarylife.wordpress.com/2012/05/17/nakba-on-you/

פוסט מצוין! העדות מצמררת.