27 באפריל 2012

מי אשר יפול, אותו נדחף נא גם בידינו

מִי אֲשֶׁר יִפּוֹל, אוֹתוֹ נִדְחָף-נָא גַם בְּיָדֵינוּ! (ניטשה, כה אמר זרתוסטרא,כ')

***

ח"כ מיכאל בן ארי: "אנחנו נפעל בכל הדרכים החוקיות והאחרות כדי שהמקום הזה יסגר וכדי שלא יהיה פה שום מסתננן בלתי חוקי"

ח"כ דני דנון: "האיום הלאומי למדינת ישראל"

שר הפנים אלי ישי: "זה יהיה מאוד כואב, זה יהיה מאוד קשה, התהליך יהיה מאוד מורכב, אבל אין מנוס על מנת להתמודד עם הבעיה. כולכם מכירים את התופעה, מה קורה בתל אביב, מה קורה בכל המקומות. דברים מזעזעים, תמונות קשות ביותר"

ח"כ מיכאל בן ארי: "המסתננים הפכו את חיי תושבי דרום תל אביב לגיהנום. הגיע הזמן לומר בפה מלא, אם המסתננים לא יוחזרו לביתם הם יגרשו אותנו מביתנו"

חבר מועצת תל אביב בנימין בביוף: "העובדים ישנים בגינות ובחדרי מדרגות ולא מתקלחים כל יום נודף מהם ריח רע והם עלולים חס ושלום לגרום לכל מיני מחלות ... יש להקצות להם אוטובוסים נפרדים או להגביל את עלייתם לאוטובוסים בשעות הלחץ"

חבר מועצת תל אביב בנימין בביוף: "התבוללות בין התלמידים לתלמידות, זה אסור מכיוון שאנחנו העם נבחר. חוץ מזה, הם מביאים מחלות."

ח"כ יעקב כץ: "כל מקומות העבודה בים המלח נתפסו על ידי אנשים בדואים ישראלים, ואחינו בני ישראל, יהודים שהיגרו מרוסיה לישראל, פיטרו אותם בגלל עובדים שהתקבלו שלא כחוק. לכן אמרתי שמי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים"

ראש עיריית אור עקיבא שמחה יוספוב: "יש באור עקיבא כ-35 סודנים שכאלה. אמרתי כבר- זו סכנה לחברה שלנו באור עקיבא"

רבני בני ברק מנשה זליכה, מנחם מנדל חשין, דוב דומב, חיים זאיד, אהרון שפירא, עדס, יצחק אלון ודניאל זר: "החלטנו לצאת בקריאה וצעקה לכל בעלי הדירות בשכונה לא להשכיר את דירותיהם לעובדים זרים! ואותם המשכירים להם לוקחים על צווארם את האסונות הרוחניים שיצאו מזה, והשומעים לנו ישכנו בטח ועליהם תבוא ברכת טוב ברכת שנה טובה וחתימה בספר החיים והשלום, אמן"

רב קרית ארבע דב ליאור: "כניסת המהגרים ממדינות אפריקה, היא התחכמות על מנת להחדיר לישראל מחבלים במסווה של איחוד משפחות וכל מיני ביטויים מהסגנון הזה. אלו דברים שעלולים לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל"

ח"כ דני דנון: "אם לא נגרש את כל המסתננים, מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי תמצא את עצמה בסכנה קיומית ... המסתננים הם האיום המוחשי ביותר על מדינת ישראל, עם פוטנציאל של מאות אלפים שמחכים להגיע. יש שקוראים לזה גירוש, אני קורה לזה הגנה על המולדת"

ח"כ יעקב כץ: אתם במתקפת טרור דמוגרפי

השר לעניינים אסטרטגיים משה יעלון: "ישראל היא מדינה הומאנית וערכית, אבל היא גם מדינת חוק, אך התהליך שמתרחש לנגד עינינו הוא נגד החוק ונגד האופי של המדינה. כדי לשמור על החוק ועל אופיה, מותר להיאבק בתהליך הזה"

ראש הממשלה בנימין נתניהו: "ישראל היא מדינה קטנה. איננו יכולים להרשות לעצמנו שיטפון של מסתנני עבודה בלתי חוקיים. זה איום על החברה, הכלכלה והביטחון שלנו"

יו"ר כך לשעבר ברוך מרזל, מקים "משמר השכונה" בדרום תל אביב שמטרתו להתעמר בפליטים: "משטרת ישראל וכל רשויות השלטון האחרות מגלות אוזלת יד בכל הקשור בטיפול בתופעת המסתננים ויש צורך שהתושבים יקומו ויעשה מעשה - אולי זה יעורר את המשטרה"

***

Photo by: JC/Activestills.org
הלילה הושלכו חמישה בקבוקי תבערה לעבר גני ילדים ודירות של פליטים בדרום תל אביב. מתקפה כזו היא כבר לא ארוע מבודד, אלא סימן להתארגנות מתוכננת של מחתרת טרור עם אג'נדה ברורה ותקדימים ידועים: לגרש את הפליטים בכח הזרוע. כמובן שזהו תפקידה של המשטרה לטפל במקרים של אלימות גזענית, אך יש לשים סוף לתהליך הפרטת האשמה ולומר בקול כי ממשלת ישראל היא האשמה במצב שהביא את המתקפה הלילה: ממשלת ישראל היא זו שיצרה את האווירה שדמם של הפליטים מותר. ממשלת ישראל היא זו שהכינה את הקרקע לדה-הומניזציה של הפליטים. ממשלת ישראל היא זו שיצרה את אווירת הפחד מהאיום הנורא של מבקשי המקלט שנמלטו מזוועות המלחמה בארצם. ממשלת ישראל היא זו שבמשך שנים הפכה את ההתעמרות בחלש ללחם חוקה, שמתייחסת לדמוקרטיה כעילה לעריצות החזק. ממשלת ישראל היא זו שהציתה את אש השנאה כלפי אלה שחלשים מדי כדי להתנגד.

ב2 במרץ 1988 פרסם יהודה אלקנה מאמר בהארץ שכותרתו היתה "בזכות השיכחה": "מאושוויץ יצאו בניסוח סמלי, שני עמים: מיעוט הטוען 'זה לעולם לא יקרה עוד', ורוב מבוהל וחרד הטוען 'זה לעולם לא יקרה לנו עוד'." 


20 באפריל 2012

ברמלה ייסדתי את מדינת האפרטהייד

בתחילת השבוע נערך "כנס רמלה" החמישי בהשתתפות נציג הממשלה, חברי כנסת, ארגונים ממלכתיים, עמותות, רבנים ושאר אזרחים מכובדים אחרים. הכנס מאורגן על ידי עמותת "קוממיות, רוח וגבורה לישראל יהודית (ע"ר 580468163)" שהוקמה בשנת 2006 ומחזיקה באישור 46 ב' המאפשר לתורמיה לנכות את תרומתם מהמס אותו הם מעבירים למדינה. אכן - עמותה מכובדת. אין פלא, אם כך, ששר הפנים אלי ישי התכבד לפתוח את הכנס ובפאנלים השונים השתתפו חברי כנסת נוספים ובינהם יעקב כץ, דני דנון, מיכאל בן ארי, אורי אריאל, כמו גם יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי [עדכון: למרות שהבטיח את השתתפותו ואף הופיע על ההזמנה הרשמית, שרנסקי לא הגיע לכנס], ראש עריית רמלה יואל לביא, יחד עם רב ההתנחלות קרית ארבע דב ליאור (הזכור מהספר "תורת המלך" התומך ברצח תינוקות לא יהודים), רב ההתנחלות יצהר דוד דודקביץ' שהיה ראש הישיבה הקיצונית עוד יוסף חי, הרב הצבאי הראשי לשעבר אביחי רונצקי, ועוד רבים אחרים.

במהלך הכנס חולקו לנוכחים עלונים מטעם עמותה ישראלית נוספת, "שבע מצוות לשבעים אומות (ע"ר)", אשר הסבירו את ההומניות העומדת מאחורי גזל אדמות פלסטיניות על ידי יהודים:
"אחת משבע מצוות בני נח - היא גזלה, אשר לכן, יש להסביר לגוי שכשארץ ישראל בידו - זוהי גזילה. יתרה מכך: כשגוי עובר על אחת משבע המצוות - הוא חייב מיתה. ואם כן, דוקא כשהוא נשמר מגזילה - רק אז הוא נשאר חי ואינו מחויב מיתה... טוב עבור הגוי שארץ ישראל אינה בידו היות וכך הוא נשאר בחיים"
קרי, עם ישראל בעצם מגן על הפלסטינים על ידי הדיכוי, הכיבוש והגזל שהוא מבצע כי כאשר האדמות הן בבעלות לא-יהודית, חייבים להרוג את בעליהן. 

אחד ממייסדי הכנס, אריאל "בנדא" בן דוד מפרט בראיון לכבוד הכנס שניתן לבטאון של עוד עמותה גזענית ("יהודים שמחים", ע"ר): "הכנס יצור במה לאישי ציבור שיוכלו להתבטאות בנושאים הללו ללא פחד...כיום ישנם תחומים שבכלל אי אפשר לדבר עליהם כי מיד יגידו שאתה גזען ... הרי ברור שרוב הציבור לא רוצה שערבים ילמדו בבית ספר יהודי אלא שילמדו בבתי ספר נפרדים, ולמרות זאת ע"פ חוק אתה לא יכול למנוע מערבי להיכנס לבית ספר יהודי" ממשיך בן דוד. "כמעט כל הורה שתדבר איתו לא רוצה שהבת שלו תתחתן עם ערבי או תסתובב עם ערבים ... אנחנו מתחבאים מאחורי איזשהו פתרון זמני במקום לבוא ולומר על השולחן – זו מדינה יהודית, והחוק צריך לאפשר לה לשמור על היהדות שלה".

***

נבחרי הציבור, אם כן, הגיעו לכנס שמטרתו מיסוד האפרטהייד: הפרדה של יהודים מערבים, כנס שבו הם יכולים להתבטא בגזענות בלי להתבייש. בנוכחותם הם נתנו לגיטימציה לרעיון הבזוי הזה, ואיש מהם לא התקומם, ואיש מהם לא הגיש תלונה במשטרה על העלון המכריז על בעלות ערבית באדמת ארץ ישראל כעבירה שדינה מוות. "אני אנושי בכך שאני שומר על המפעל הציוני של מדינת ישראל. זה המאבק שלי" אמר בנאומו בכנס שר הפנים אלי ישי והמשיך: "אנחנו נאבקים מול ארגונים שמטרתם להציף את מדינת ישראל במאות אלפי אנשים לא יהודים". בעולם החשוך והדיכוטומי שלו יש יהודי ויש לא יהודי, טוב ורע, אדם ולא אדם. עצם השתתפותו בכנס הזה היא הכרזה על המשך המדיניות של הממשלה בה הוא חבר: אפרטהייד. 


17 באפריל 2012

לא יכולתי לעשות עם זה כלום

לא יכולתי לעשות עם זה כלום 
נהיינו פסיבים, צופים במצב, עומדים מנגד. עם שלם נאנס לנו מול העיניים ואנחנו עומדים מהצד, מביטים, מאוחדים בסולידריות מעושה, פטריוטיות בשקל ורגשי עליונות גזענית. מביטים איך הכיבוש מכניע באלימות בני אדם משוללי זכויות, תת-אדם המופקר לגחמות של ילדים בני עשרים במדים בצבע זית ונשק בהצלב.

אתה שומע, לא יכולתי לעשות עם זה כלום 
גם אני הייתי ילד כזה. בורג קטן במכונת הגנרלגוברנמן הישראלי בג'נין, פקיד במדים, חורץ גורלות. במחי עט גזרתי רעב על משפחה, הרחקתי אם מילדיה, איש מאשתו. רציתי - נתתי אישורי עבודה, אישורי כניסה לארץ המובטחת שם יוכלו המסכנים "לחפש עבודה" כמו שהודפס על הנייר החום שהנפקתי. להסתובב ימים עם מוצרי סידקית שאיש לא צריך או לחכות שעות בצומת כדי שמישהו יקח אותם לצבוע לו חדר או לנקות חצר, ולקוות שהוא גם ישלם בסוף.

זה היה אצלי בידים 
וגם אני עמדתי מנגד. ראיתי חייל מכה איש זקן עד ששכב על הקרקע מדמם, ולא אמרתי דבר. ראיתי אישה מבוגרת בוכה, בכי של יאוש, של לב שנקרע כי לא נתנו לה אישור לקחת את בתה התינוקת לבית חולים, ולא אמרתי דבר. ראיתי צעירה ממוקיבלה שמכרה את גופה לקצין ישראלי, רב סרן, כדי לקבל אישורי כניסה למשפחתה, ולא אמרתי דבר. ראיתי שוחד, ראיתי שחיתות, ראיתי השפלה ומכות, ראיתי אדם כחיה מובסת, שבורה, ולא אמרתי דבר.

ולא יכולתי לעשות עם זה כלום 
ערב אחד ישבתי עם חייל אחר, חייל כמוני. הוא התחיל לחזור בתשובה כמה חודשים קודם לכן, הרגיש עליון על כולם, וגם עלי. צריך להרוג אותם הוא אמר. אלה, אלה לא בני אדם, פחות מכלבים, פחות מג'וקים, הוא אמר. ישבתי שם, ולא אמרתי כלום.

ולא יכולתי לעשות מזה משהו 
לפעמים, בלילות, היו מעצרים. דמיינו חוסר אונים מוחלט, ציות כפוי באיומי נשק של עשרות חיילים שמשתוללים בבית. אסור לדבר, אסור לבכות. התפקיד שלנו היה לזהות את הקורבן. סטרילי. ספטי. זה לא אנחנו שמאיימים, אנחנו שם רק לדבר. אנחנו לא חיות. ולא אמרתי כלום.

אתה שומע יכולתי לגמגם 
ביום האחרון שלי בג'נין לקח אותי יגאל הפקח לסיור ופינוי. מסוק, רואים מלמעלה, הכל שלנו, הוא אמר. הם פולשים, בונים בלי רשיון הוא אמר, מסדר את הכיפה. נוחתים, אוספים מחלקה של חיילים וממשיכים בג'יפ. אוהל, עשר כבשים, חמש עשרה חביות מים, קיץ. להרוס, אומר יגאל. החיילים שוברים את הגדר של הכבשים, מבריחים אותן, הופכים חמש חביות מים. חם. פתאום אישה מבוגרת רצה עם סכין, חייל מכה אותה. בעלה מחבק אותה והם על הקרקע, בוכים. זה כל מה שיש להם, ואנחנו. ולא אמרתי כלום.

מה רציתי להגיד 
עברו הרבה שנים מאז. אני כל כך כועס על עצמי על מי שהייתי אז, על מי שיכולתי להיות אז. על זה שעמדתי מנגד, שהייתי שותף, שלא קמתי והלכתי, שלא קמתי וצעקתי, שלא קמתי ועמדתי בתווך, שנשארתי שם, שיצאתי משם. אני כועס על ההורים שלי שלא לימדו אותי לעמוד מול העוולות האלה כשהן קורות, לספר לי שלא תמיד צריך לקבל את הדברים כמו שמצופה ממני. אני כועס על המדינה שלי שהלבישה אותי במדים ושלחה אותי לכבוש עם אחר, שמגיל אפס חינכה אותי על הנראטיב שערבי זה רע, ונחות, וכל מה שהוא רוצה זה רק להרוג אותי. אני כועס על העם שלי שלא שואל שאלות, ששותק מול הרשע הזה, שלוקח חלק בפשעים הנוראים האלה נגד רוח האדם. אני כועס, ומתבייש. בעצמי, בהורי, במדינה שלי, בעם שלי. מתבייש שגם היום, אנחנו לא עושים דבר.

יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר


13 באפריל 2012

קרל שמיט והפסאודוקרטיה הישראלית

קרל שמיט היה משפטן חשוב ברפובליקת ויימאר ובראשית זמנו של שלטון הנאצי. יחסו לדמוקרטיה היה מורכב, אך אפילו ב1932 עוד הגן בעוז על נסיונו של פון שלייכר למנוע את השתלטות הנציונל סוציאליסטים על השלטון. כאשר עלו השליטים החדשים הפך שמיט לתומך נלהב שלהם, ואף סיפק צידוקים חוקיים לטבח של ליל הסכינים הארוכות, חוקי נירנברג ומעשי נבלה אחרים. באותן שנים הגדיר עצמו שמיט כ"אנטישמי נלהב", אך ב1936 הוקיע אותו בטאון האס.אס "דס שווארצה קורפס" כאופורטוניסט תוך שהוא מצטט ביקורת על המשטר ועל תורת הגזע שכתב שמיט לפני עליית הנאצים לשלטון. הוא הודח מתפקידיו כראש איגוד המשפטנים הנאציונל סוציאליסטים, אך תודות לעזרתו של גרינג שמר על משרתו כפרופסור באוניברסיטת ברלין, שם נשאר עד סוף מלחמת העולם השניה.
בחיבורו "תיאולוגיה פוליטית" מ1922 מגדיר שמיט את מושג הריבונות במשפט אחד: "ריבוני הוא מי שמכריע על מצב חירום", קרי, יש חוק, יש משפט, הכל טוב ויפה: אבל מי שנתונה בידו הסמכות להכריז ולמשול בשעת מצב חירום הוא הריבון האמיתי, בכוחו לקחת את כל החוקים היפים שחוקקו על ידי מוסדות המדינה ולבטל אותן במחי יד. כפי שבתאולוגיה משעה האל את חוקי הטבע כשהוא מבצע ניסים, כך משעה הריבון את מערכת המשפט והחוק כאשר הוא מכריז על מצב חירום.

***

החוק בישראל קובע כי ההכרזה על מצב חירום נתונה בידי הכנסת, אבל הממשלה יכולה להכריז גם היא על מצב חירום אפילו בלי אישורה של הראשונה. אם נחיל את קביעתו של שמיט על המצב בארץ, הריבון בישראל בפועל היא הממשלה, תרצה - תציית לחוק, לא תרצה - תכריז על מצב חירום. כמובן שכל הדיון הזה עקר מיסודו, כי מדינת ישראל נמצאת במצב חירום מרגע לידתה, וכל העניין הזה של שלטון החוק הוא תאורטי למדי. דמוקרטיה הרי לא תסבול מצב של ביטול ההביאס קורפוס, אבל במצב חירום בו מושעים כללי החברה בשל איום מיידי של אויב אכזר - ודאי שמותר, ועובדה שהפריווילגיה הזו מנוצלת יום יום על ידי הממשלה במה שנקרא מעצר מנהלי. על פי המצב היום אפילו לרמטכ"ל מותר לעצור מישהו ל48 שעות בלי לספק סיבה לאף אחד. לעזאזל, אם הוא מכריז עליו כעל "מי שנטל חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל" הוא יכול לעצור אותו גם ל14 יום בלי לספר לאיש.
המצב הקיים במדינת ישראל מאפשר לשר הבטחון ולראש הממשלה להורות על האזנות סתר למי שירצו, בלי שום ביקורת שיפוטית, ובלי שום סייגים - כן כן, מצב חירום. במצב חירום מותר גם למפכ"ל, לקצין משטרה או אפילו למ"מ בצבא להורות על חיפוש בביתו או על גופו של אזרח "ודין אותה הוראה יהיה, לכל דבר, כדין צו חיפוש שנתן שופט", והרשימה עוד ארוכה.

הדמוקרטיה הישראלית נמצא במצב פריך ושביר. החוק מאפשר היום לכל זב חוטם שמקבל מספיק קולות בקלפי לבטל כל נורמה שיפוטית בלי לבקש רשות מאף אחד, ועדיין לא לצאת ממסגרת החוק - מעצרים מנהליים, האזנות וחיפושים, צנזורה, סגירת כלי תקשורת - הכל מותר בפסאודוקרטיה הישראלית. הדברים היחידים העומדים בין הריבון לקערת הפודינג המהבילה של הכח הבלתי מוגבל הם הבושה, והפחד. איך יקבלו האזרחים את ביטול הדמוקרטיה? האם כוחות הבטחון יעמדו לצידו כדי לאכוף את צווי החרום שיוציא? איך יגיב העולם?

***

הדמוקרטיה הישראלית ניתנת לאזרחי ישראל בערבון מוגבל, והיא יכולה להלקח מהם באותה קלות, והכל בלי להפר את החוק. שמיט הגדיר את מצב החירום כ"מצב של מצוקה עילאית" וזה, כנראה, מצבה של מדינת ישראל. מדינה בפחד מאויב אמיתי או מדומיין, שמסרבת להתבגר, לקחת אחריות על חולשותיה ועל הפשעים המתבצעים בשמה. הסטטוס קוו לא יוכל להשאר כפי שהוא לנצח: או ששלטון מושחת ותאב כח ינצל עוד ועוד את העוולות המשפטיות המותרות לו תחת הגדרת מצב החירום, או שיקום מנהיג אמיץ ויבטל אותו אחת ולתמיד, מודה באוולתו. דמוקרטיה במצב חירום היא יצור כלאיים מעוות שלא יוכל להתקיים לאורך זמן וסופו להצטרף לפגרי המשטרים החשוכים של המאה העשרים. כנראה שכמו בכל תחום, גם כאן מחכים לנס, לדאוס אקס מאכינה, שיקבע את  העובדות בשבילנו. אחרי הכל, מהי המדינה היהודית דמוקרטית אם לא פסאודוקרטיה המחכה לנס?


12 באפריל 2012

סבא, מה עשית לפני המלחמה?

סבא, מה עשית לפני המלחמה?
אני הייתי קצין בשירות החשאי הישראלי, קראו לו אז שב"כ. היה לי כח כמעט בלתי מוגבל, הייתי מזמן לשיחה את מי שרציתי להפחיד - והם היו מפחדים. הם ידעו שהייתי יכול להלביש עליהם איזה תיק שרציתי והם לא יכלו לעשות כלום נגד זה. היה לנו קשר ישיר עם השופטים, ורק אמרנו "חומר חשאי" וכבר קיבלנו כל מה שרצינו. והפלסטינים - אלה בכלל לא היינו צריכים אישור מאף אחד. הייתי מרים טלפון אחד וכולם כבר היו על הג'יפים מוכנים לפרוץ לכל מקום שביקשתי. תתפלא, אבל אף אחד אף פעם לא שאל שאלות. אם אני הייתי אומר - כאילו אלוהים אמר. היינו נכנסים לכפרים באמצע הלילה, עושים קצת רעש, נכנסים לבתים וקצת שוברים, קצת הופכים, ואז לוקחים איזה מסכן אלינו למתקן שם היינו מייבשים אותו שעות, אחר כך קצת מכות, קצת צעקות והופ - למאסר של שנים. חלק מהם באמת היו ילדים טובים שלא עשו כלום, רק דוד שלהם הכיר מישהו שרציתי לפגוש. עליהם אני קצת מצטער, דפקנו להם את החיים כשכלאנו אותם שנים בלי סיבה. אבל תתפלא - אף אחד לא שאל שאלות. אני זוכר אחד, אחרי שהרבצתי לו קצת יותר מדי חזק ושברתי לו שתי שיניים הוא הסתכל עלי ושאל "מה תספר לנכד שלך? את זה?" - אז הנה, אז זה אני מספר לו. קצת מצטער, אבל מה אפשר לעשות. מה שהיה היה.

***

סבא, מה עשית לפני המלחמה?
לפני המלחמה עבדתי בתל אביב, לא היו לנו ערבים בחברה, או בשכונה, כמעט לא ראינו אותם. בחופש היינו נוסעים לאכול את האוכל שלהם בצפון, אבל ככה ביום יום לא הינו איתם בקשר בכלל. ובמה שהיה אני לא הייתי מעורב, בכלל לא. אולי קצת, במילואים, היו שולחים אותנו למחסומים לאיזה שלושה שבועות, לשמור. הם היו מסכנים, הפלסטינים, ריחמתי עליהם עומדים שם במחסום משלוש וחצי בבוקר, אבל אני הייתי רק חייל, לא יכולתי באמת להשפיע, רק ניסיתי להיות כמה שיותר נחמד, לא להרביץ כמו אחרים שהיו שם, או לקלל. רק פעם אחת אני זוכר בא איזה אחד, לא הסכים לזוז כשאמרתי לו, וזה שהיה צריך להחליף אותי איחר באיזה עשרים דקות והייתי עצבני רצח, אז רק פעם אחת. על זה אני מצטער. אבל השאר - עשינו את זה כדי להגן על המדינה שלנו. לא ידענו מה יקרה אחר כך, האמנו בדמוקרטיה שלנו, לא ידענו שלשם זה יגיע. 

***

סבא, מה עשית לפני המלחמה?
הייתי פעיל שמאל. לפעמים בימי שישי הייתי הולך להפגנות בגדה, נושם גז מדמיע ואת מה שהפלסטינים היו קוראים "מי חרא", הבואש, אחר כך הייתי אוכל פלאפל וחוזר הביתה. גם באינטרנט הייתי פעיל, היה לי בלוג, וטוויטר, וכל פעם שהייתי רואה פגיעה בזכויות האדם הייתי כותב משהו, בעברית, כדי שכמה אלפי אנשים יקראו את זה ואולי יקרה עם זה משהו. ומה עוד? זהו בעצם, שתקתי על יותר מדי דברים, לא באמת האמנתי שהדברים יגיעו לאן שהם הגיעו. אם הייתי באמת מאמין בזה אולי הייתי עושה עוד, אולי הייתי מתפטר מהעבודה שלי ובאמת מנסה לשנות. אהבתי להגיד לעצמי שאני עושה מה שאני יכול, אבל זה שקר: אפשר היה לעשות הרבה יותר, זה פשוט היה פחות נוח. כשהמטורפים האלה עלו לשלטון ידענו שטוב לא הולך לצאת מזה אבל לא דמיינו שלשם זה יגיע, אז צחקנו עליהם, והם - הם התמידו, טיפה טיפה, חוק חוק, וכשהתחילו לזמן אנשים ולעצור אותם כבוגדים, אז כבר היה מאוחר מדי. עמוק בפנים ידענו שלשם זה יגיע, אבל לא באמת האמנו שזה יכול לקרות. לא לנו. לא לנו.


7 באפריל 2012

ראיון עם ראש ממשלה - ישראל היום כשופר תעמולה יקר

ערב חג הפסח פרסם "ישראל היום" ראיון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אולי ההגדרה 'ראיון' לא עושה צדק עם הטקסט שחתומים עליו מאורות התקשורת שלמה צזנה ועמוס רגב, ואולי ראוי להתייחס אליו כנדבך נוסף בתעמולה הבוטה והגלויה אותה מממן מיטיבו, שלדון אדלסון לקידום האינטרסים העסקיים והאידאולוגיים שלו. לפני ארבע שנים ראיין רוגל אלפר את היועץ המשפטי של מעריב דאז, מרדכי קרמניצר, בעקבות תעמולה דומה שהתפרסמה בכסות של ראיון לכבוד יום העצמאות. קרמניצר טען אז שזוהי אינה טובת הנאה בלתי חוקית "דווקא משום שזה כל כך גלוי" (כך!). ניתוח של מורן ראדה שהתפרסם בעין השביעית הראה שההטיה לטובת נתניהו צורמת כל כך שזהו בעצם עלון מפלגתי שהתחפש למוצר תקשורתי, ויוסי דהאן בהעוקץ משווה את העיתון הנפוץ במדינת ישראל לתעמולה בוטה שאפשר למצוא במדינות כמו רוסיה, זימבבואה, אלבניה, וסין.
עם זאת, נראה שהפעם הגדישו צזנה ורגב את הסאה: בדומה לטקסט אותו קוראים הישראלים בליל הסדר גם כאן הפך הטקסט לפולחן בו הכתבים מודים, מהללים, משבחים, מפארים, מרוממים, מעלים ומקלסים את המנהיג היקר בצורה בוטה כל כך שאפילו גבלס היה מתבייש לקרוא לזה תעמולה. חושבים שאני מגזים? תשפטו בעצמכם:

***

"אחרי שלוש שנים בתפקיד ובתחילת השנה הרביעית, המסר שהוא מנסה להעביר ברור: הוא מבוגר יותר, שקול יותר, אחראי יותר. Elder Stateman [הטעות במקור] אומר הביטוי האנגלי. מי שכבר ראה הכל וזווית הראיה שלו רחבה יותר, מקיפה יותר, מבינה יותר."

"נתניהו יודע שלא יקבל מחמאות, אבל חשוב לו שיכירו בעובדות"

"הנסיון העשיר והמוכח של נתניהו בנושאי כלכלה מעלה שאלות עד כמה קובע שר האוצר בממשלתו, יובל שטייניץ"

"אתה מדבר על עצמה כלכלית [שואלים המראיינים] אבל איכשהו נראה שיש כאן שני עולמות מקבילים ושונים ... כותרת ראשית באחד העיתונים העניקה את הרושם לקראת פסח שכולם בישראל סובלים מחרפת רעב. מה קורה כאן? מי חי בסרט ומי במציאות?"

***

שאלות קשות? לא בבטאון התעמולה הזה. כשה"עיתון" הנפוץ ביותר בישראל הוא כזה שממומן על ידי גורמים המקורבים לראש הממשלה, לטובת ראש הממשלה, ונגד האופוזיציה - זו תעמולת בחירות מתמשכת ויקרה מאוד, וככזו מנוגדת לחוק.
יש שיאמרו שהבטאון מקדם רק את נתניהו ולא את כל הליכוד ולכן, בהינתן ששיטת הממשל היא מפלגתית ולא אישית, לא מדובר בתעמולה. ובכן, אפילו האתר של תנועת הליכוד יושב על הדומיין "www.netanyahu.org.il". המפלגה זה הוא, ובלעדיו אין לה קיום (ברשת, כמובן). מצב התקשורת החופשית בישראל לא משובב: הערוץ הממלכתי שורץ אנשי מפלגה ובפועל כפוף לראש הממשלה, ערוץ עשר אוים בסגירה אם לא יפטר כתב שלא מצא חן בעיני השליט, והתקשורת המודפסת סובלת מירידה קבועה בהכנסות. במצב כזה אסור שימשיך בטאון תעמולה להתחפש לכלי תקשורת חופשי החונק את הכנסות המתחרים ע"י מימון בחירות עקיף לדמות פוליטית. עד כה עושה הממשלה עבודה טובה בגידור הסכנה: חוקי לשון הרע נעשו מסוכנים הרבה יותר לכל מי שמעז להעלות טענה שאינה ממוסמכת בהררי ראיות, ראש הממשלה עצמו תובע כלי תקשורת במליוני שקלים (תביעות שבדרך כלל נמשכות בקול דממה דקה), ובמצב החדש שנוצר דרוש אדם אמיץ שיקום וישים סוף לשוחד הפוליטי הזה. עד אז, תהה התקשורת בישראל חופשית כפי שירצה הפריץ.