19 בפברואר 2012

אני מאשים


במחלקה פנימית ב' בבית החולים זיו שבצפת שוכב אדם כבול באזיקים. אני לא יודע למה הוא כבול, וגם הוא לא. איש, פרט לכמה קצינים מהשירות החשאי הישראלי, לא באמת יודע למה הוא כבול, ואיש - כולל אותם קצינים ישראלים, לא יכול להסביר למה הוא עדיין כבול.
האדם הזה לא מבקש הרבה: הוא לא מבקש בית, הוא לא מבקש שלום עולמי, לא דורש את סיום הכיבוש והוא אפילו לא מבקש להשתחרר. הוא רק רוצה צדק. הוא רוצה לעמוד למשפט, להתעמת עם הראיות המוצגות לחובתו ולהגן על עצמו, כמו שכל אחד מאיתנו היה רוצה לעשות.
לאדם הזה קוראים ח'דר עדנאן והוא שובת רעב כבר 64 ימים במחאה על מעצרו הבלתי חוקי. הוא בן 33, גר בעראבה בצפון הגדה המערבית, שם הייתי אני חלק ממנגנון הכיבוש, ושם יש לו אישה ושתי בנות, שלפי איך שנראים הדברים היום לא יפגוש עוד, וכל זה קורה כאן, במדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
אני לא יודע למה הסיפור הזה נכנס לי כל כך מתחת לעור. אולי בגלל הנתונים היבשים המחברים בינינו: הגיל, הילדים, המצב, אתם יודעים. ואולי זה הידיעה שזה יכול להיות גם אני שאקטף באמצע הלילה בגלל קריזה של ילד עם קצת יותר מדי כח בידיים שלא מסכים עם מה שאני חושב.

***

ב13 בינואר 1898 כתב אמיל זולא מכתב לנשיא צרפת פליקס פור. את המכתב הזה הייתי רוצה לשלוח עכשיו לשמעון פרס בשם כל העצירים המנהליים הכלואים שלא זוכים למשפט צדק ונתונים לחסדי כוחות עלומים, מנגנון חשוך המתחבא מאחורי חזות דמוקרטית, מאחורי הסיסמה "שלטון החוק":

אדוני הנשיא,
הטינופת שפרשת עדנאן זו המיטה על שמך, כמעט כתבתי על שלטונך זהו עלבון עצום לאמת ולצדק. תדמיתה של ישראל כולה תוכתם בזוהמה הזו, ובדפי ההיסטוריה יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופת נשיאותך. 
אני מאשים את אלוף משנה משה תירוש בהיותו היוצר של עיוות דין שטני זה.
אני מאשים את בנימין נתניהו בשותפות לפשע, ולו מתוך חולשה מנטלית.
אני מאשים את שר הביטחון אהוד ברק בכך שבהוראתו נעצר עדנאן ובכך שבידיו הכח להורות על העמדתו לדין והוא בוחר לגזור עליו מוות ביסורים.
אני מאשים את שופטי בית הדין הגבוה לצדק שבהכרתם את גודל האסון שהם ממיטים על אדם גווע הם בחרו לדחות את הדיון בעניינו בארבעה ימים גורליים.
אני מאשים את משרד הבטחון בשימוש בתקשורת כדי לנצח על מסע מתועב שנועד להוליך שולל את הציבור הרחב ולכסות על עוולותיהם, ואני מאשים את התקשורת שבוחרת לשים את גזעו של עדנאן לפני אנושיותו ומגמדת את הסיקור של מחאתו האצילית.
ולבסוף אני מאשים את בית הדין הצבאי בהפרת החוק על ידי הרשעת הנאשם על בסיס מסמך שנותר חסוי, ואני מאשים את בית הדין הגבוה לצדק במתן כיסוי למעשה לא חוקי זה.

***

אני לא מכיר את ח'דר עדנאן, אבל המלחמה שלו היא גם המלחמה שלי. המאבק שלו לצדק הוא גם המאבק שלי, והקרב שלו בביטול חוקי החירום ששללו את חירותו הוא גם הקרב שלי על דמותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. ח'דר עדנאן נלחם באותו מנגנון שמאיים על כולנו, וחובה עלינו לעמוד לצידו.


אין תגובות: