21 בדצמבר 2011

פשעים נגד האדם

יום אביבי אחד בשבוע האחרון של מרץ של שנת 1933 ישב ריימונד פרצל עם אהובתו החדשה על תלולית של ירק באזור גרונוואלד שבמערב ברלין. הם הביטו בעננים הקלים שחלפו מעליהם, הריחו את ריח שרף האורנים - והתנשקו. היה זה כנראה יום טיולים בבתי הספר, מכיוון שכל עשר דקות בערך עברה לידם קבוצת תלמידים מלווה על ידי מורה, וכמעט בכל פעם פנו אליהם התלמידים, כמו ברכה עליזה וקראו במקהלה "יהודים, התפגרו!". פרצל לא היה יהודי, אך צ'רלי, בת זוגו, כן היתה. 

אמיר דב היה ילד בן 11 בשנת 1933. הוא זוכר איך היה יוצא עם פח טרפנטין לנקות את הכתובות שמרחו הנאצים על החנות המשפחתית. לורה מיינצר היתה בת 10 באותה שנה כאשר החלו ילדים גרמנים להתרחק ממנה משום שהיתה יהודיה. זאב בוקסבאום היה גם הוא בן 11 והוא זוכר כיצד בשעה שישבו לשולחן השבת עברה ברחוב משאית עמוסה באנשי אס-אה שצעקו "יהודה התפגר".

***

בדצמבר 2011 בילתה בגן ציבורי בגבעה הצרפתית בירושלים משפחה ערבית. אחת הנשים היהודיות במקום דיברה בקול רם על חוסר הנוחות שלה מלהיות בקרבת ערבים, וכי זוהי שכונה יהודית ולא שכונה ערבית. בעלה של היהודיה, עקיבא הכהן, שהורחק מיצהר בצו מנהלי, מדווח בגאווה כי המשפחה הערבית עזבה את המקום בכעס תוך שהאישה הערביה צועקת שהיא לא רוצה להיות במקום בו לא רוצים לקבל אותה.

בדצמבר 2010 יצא מביתו עלי מוסטפה, סטודנט ערבי הלומד בצפת, רק כדי לגלות כתובת "ערבים החוצה" מרוססת על מכוניתו.

בנובמבר 2011 נופצו בפעם השלישית חלונות רכבו של עלי סרחאן מעכו: "אני מפחד על הילדים שלי" הוא אומר, ומתכנן לעזוב את השכונה בעקבות האלימות. כך עשה גם דאוד סאלום, מאותה שכונה בעכו לאחר שגם מכוניתו הושחתה על ידי יהודים.

***

עם כל הפילוסופיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפוליטיקה, הלאומנות וההומניזם, קל לשכוח שמאחורי כל מתקפה גזענית כזו עומד אדם. האישה הערביה שעזבה בכעס את גן המשחקים בירושלים לא תשכח את מעשה הנבלה של גב' הכהן לעולם. הילדים שנשלחים לנקות את כתובות בריוני ההתנחלויות לא ישכחו זאת לעולם, וילדיו של עלי סרחאן לא ישכחו לעולם איך הוברחו מביתם על ידי יהודים אלימים - בדיוק כפי שריימונד, אמיר, לורה וזאב לא ישכחו את אשר נעשה להם. הפגיעה האישית, זו המקטינה את הגדרתך לגזע, סטראוטיפ עלוב ומתעלמת מכל השאר - היא הפגיעה הקשה מכל. אינך אדם יותר. אתה חפץ, אתה דבר. כל המקטין אדם כאילו הקטין עולם ומלואו ואנשי עליונות הגזע, יהיו אלה יהודים, גרמנים, לבנים או שחורים - אשמים כולם באותו הפשע. פשע נגד האדם.
הגזענות והלאומנות היהודית-ישראלית יצאה מהארון שבו התחבאה שנים רבות מבויישת ונכלמת שרק לא תדמה לזו הגרמנית שגבתה ממנה מחיר נורא כל כך, והיא משתוללת ברחובות: מוחמד בכרי סיפר שכאשר נהג ברכבו בפלורנטין וביקש עזרה מרוכב קטנוע, שלח אותו האחרון לסוריה או למדינה ערבית אחרת - כי זה אינו מקומו. הגזענות כבר לא מתביישת והיא נישאת בראש חוצות, בגאווה ולא במחשכים, בתרועה ולא בלחישה. היא נישאת מעל דוכן הכנסת, בישיבות הממשלה, ברחובות תל אביב עם "משמר השכונה" של מרזל ובן ארי. היא נישאת בהפגנות טוהר הגזע בבת ים ובגני המשחקים בעכו וירושלים. היא מרוססת על קירות המסגדים והבתים בגדה המערבית וביפו והיא זועקת מהתקפותיהם האלימות של צעירי טוהר הגזע על עוברי אורח ערבים בירושלים. זו אינה השתלטות שקטה - זוהי מלחמה, והיא מאיימת על כולנו - מה שיעבור עכשיו כהתקפות נסבלות יהווה את הבסיס להתקפות הבאות שיהיו חמורות הרבה יותר. הכתובת זועקת מהקיר ואנו עוורים מכדי לראות אותה, מנחמים זה את זה ב"יהיה בסדר", "אצלנו זה לא יקרה", "העולם לא יתן לזה לקרות כאן". ובכן, זה כבר קורה כאן אצלנו ואנו שותפים שקטים למתרחש. עד היום כמעט אף עבריין אלימות גזענית לא נשלח לכלא, קריאות לרצח בני אדם או לפגיעה בחרויותיהם הבסיסיות זוכות לרוב להתעלמות, וכאשר כן מתקבלת ההחלטה למצות איתן את הדין הן נחקרות ברשלנות פושעת של ארבעים שניות במגרש החניה. 
ממשלת ישראל חתמה עסקה עם שטן הגזע, והוא ישא אותה לקדנציה שניה שבה המצב רק ילך ויחמיר, הפגיעות ילכו ויעמיקו והדמוקרטיה תלך ותעלם. הנתיב - ברור. ההסטוריה זועקת שישמעו אותה, ומושתקת שוב ושוב בשם הפטריוטיזם. כל שנותר הוא לפנות למצפונם של תושבי ישראל היהודים. לספר להם על העוול, על ההשפלה, על הפשע הזה שכולנו שותפים לו. וכפי שאמר מוהנדס גנדי: קולו של האדם לעולם לא יוכל לגמוע את המרחק אותו עובר קולו הדק של המצפון.


אין תגובות: