26 בדצמבר 2011

פולקסיודן

הגבולות החדשים ששורטטו בסיום מלחמת העולם הראשונה הותירו 13% מאוכלוסית גרמניה מעבר לגבול. "גרמנים אתנים" קראו להם אז, או "פולקסדויטשה" כפי שכינו אותם הנאצים שנים לא רבות מאוחר יותר. בניגוד למה שאפשר לחשוב, השארתם של הגרמנים האתנים מחוץ לגבולות המדינה היה דווקא לטובתה: היעדר מיעוט גרמני בטריטוריה כלשהי היה מחליש מאוד את תביעותיה הטריטוריאליות על אותו אזור. כאשר תכבוש גרמניה את השטחים האלה מחדש אחרי 1939, יקבלו הפולקסדויטשה  תפקיד מיוחד בפשעים האיומים שביצעו הגרמנים. למשל: בשטחי פולין הכבושה, מספיק היה בעדות של שני פולקסדויטשה (ולפעמים רק אחד) כדי לשלוח אדם למחנה ריכוז. כפרים שלמים פונו מיושביהם שגורשו מזרחה כדי לפנות מקום לפולקסדויטשה (בינואר 1941 דיבר היידריך על גרוש מליון נפשות לטובת העניין). עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, לקחו לעצמם הפולקסדויטשה רכוש ודברי ערך מיהודים ופולנים כ"פיצוי" על עשרים שנות כיבוש פולני.
הפולקסדויטשה היו גם סמל: פעולות ההתנגדות הפולניות נעשו פעמים רבות גם נגד האוכלוסיה הגרמנית האזרחית בשטחים הכבושים, כמו "יום ראשון העקוב מדם" (כן, עוד בלאדי סאנדיי) בברומברג בו פולנים הוציאו להורג חיילים גרמנים ופולקסדוייטשה שגרו באזור. גבלס, שר ההסברה הגרמני, עט על הטבח כמוצא שלל רב והוציא הוראה לכל כלי התקשורת שאומרת: "חייבים להראות את הברבריות הפולנית בברומברג. הביטוי 'יום ראשון העקוב מדם' חייב להכנס לשיח ולהקיף את הגלובוס. לצורך זה, יש להשתמש בו תדיר". את מעשי הזוועה הראשונים בפולין ערכו כנופיות של פולקסדוייטשה שניצלו את ההזדמנות ואת גיבוי הצבא הגרמני כדי לסגור חשבונות עם שכניהם.
בהמשך המלחמה היו הפולקסדוייטשה חלק אינטגרלי ממנגנון הכיבוש: חלקם השתלבו במנגנון השליטה האזרחי בגנרלגוברנמן ובוורטגאו, חלקם מצאו פרנסה יפה ממתן שירותים לצבא ולאס.אס, וחלקם ניצל את המלחמה כדי להשתלט על שטחים ומשאבים בלי שבעליהם יוכלו להתנגד.

***

אין לי כוונה לסקור את ההסטוריה של הכיבוש הישראלי בגדה. העובדות הן שכעשרה אחוזים מאוכלוסית ישראל נמצאת בשטח שנכבש ב1967 בניגוד לכל חוק ואמנה בין לאומית על העברת אוכלוסיה אזרחית לשטח כבוש. שלא כמו הפולקסדוייטשה, שחלקם ישבו במקומם מאז המאה השמונה עשרה ורק הגבול השתנה סביבם והותיר אותם מחוץ לשטח השיפוט של מדינתם - הפולקסיודן, המתנחלים, הגיעו לשטחי הגדה המערבית אחרי כניסת הצבא. כמו הפולקסדוייטשה, גם להם יש מעמד מיוחד בשטח הכבוש, נעלה הרבה יותר מאלה שאינם בני הגזע הנבחר. מותר להם לשאת נשק ולהשתתף בפעילויות הצבא, רבים מהם - באחוזים גדולים הרבה יותר מכל חלק אחר במדינה - מקבלים כסף מהמדינה אם כעובדי השלטון המקומי או כנותני שירותים לכוחות הבטחון, הם מעורבים באלימות קשה כלפי האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית פעמים רבות בגיבוי הצבא הישראלי, והם משתלטים על שטחים פרטיים תוך שהם מנצלים את חולשת הנגזלים ואת סאוב מנגנון המשפט והחוק באזור.
הפולקסיודן מרגישים עליונים על הפלסטינים, אחרת לא היו שם באדמה לא להם. הפולקסיודן עיוורים לסבל שהם גורמים, אחרת היו קמים ועוזבים. הפולקסיודן ממלאים שליחות אלוהית מטעם עצמם, אחרת הדרך היחידה להסביר את שהותם בשטחים הכבושים היא רשע טהור. לפני זמן לא רב שוחחתי עם מכר שגר בהתנחלות "לייט": הוא הגדיר את עצמו כהומניסט, רגיש, אוהב אדם באשר הוא אדם. תוך כדי שיחה הוא אמר שהיה מעדיף שימותו עשרת אלפים פלסטינים ורק שלא תפגע קצה אצבעו של ילד יהודי אחד. הוא לא הצליח להבין את הדיסוננס בין הדימוי העצמי שלו לבין האמירה המזעזעת הזו.
לפני כך וכך שנים כששירתתי בגנרלגוברנמן הישראלי, פגשתי כמה מתנחלים במדים שהתבטאו בקיצוניות רבה אף יותר: הם דיברו על רצח, על השמדה, על תוכניות לפוצץ מסגדים ולהרוג אזרחים פלסטינים כי "זו האדמה שלנו" וזאת בשעה שהם מיטיבים את הכיפה הלבנה הגדולה על ראשיהם ומחייכים, כי כולנו חברים וכולנו יהודים. כולם ידעו, ושתקו.
לא כל המתנחלים הם כאלה. ישנם אנשים שמצאו עצמם במודע או לא במודע נדחקים לגור בשטחים הכבושים: עולים חדשים בגלי העליה של שנות התשעים, משפחות שראו את הקרקעות הזולות ומחירי הבתים הקורצים, את הטבות המס הגדולות ולאידיאולוגיה לא היה מקום בהחלטה. 
השהות הישראלית בשטח גדה המערבית היא פשע, והאוכלוסיה האזרחית הישראלית המתגוררת בו היא שותפה מלאה לפשע הזה: התירוץ של "המדינה שלחה אותם" מגמד את האחריות הזו והופך את האזרחים-מתנחלים לחיילים ממלאי פקודות, זומבים שלא מסוגלים למחשבה עצמאית, שלא יודעים להבדיל בין טוב לרע. אדם הגון לא מתגורר בשטח גנוב, אדם הגון לא יושב מנגד בשעה שבני אדם אחרים מדוכאים בשמו, אדם הגון לא ישן בלילה בידיעה שהוא גונב את מי השתיה של שכניו, אדם הגון אינו מתנחל.
הפולקסיודן הם פושעים. בעליונותם בעיני עצמם הם מבטאים תהום מוסרית ובצדקנותם הם מביאים חורבן על מדינת ישראל. בשנים האחרונות דרכם היא דרכה של מדינת ישראל, ולמרות שרק תשעה ממאה ועשרים חברי הכנסת מתגוררים בשטח הכבוש, הם מכתיבים את מסלול ההרס של הדמוקרטיה הישראלית. בשם הפולקסדויטשה בוצעו פשעים איומים, ובשם הפולקסיודן עדיין מתבצעים. ענישה קולקטיבית של פלסטינים כדי להיטיב עם המתנחלים היא עניין יום יומי. עצימת עיניים מפשעיהם הבוטים ובמקרים רבים אף עזרה ומאמצים להכשירם כמו למשל "חוק המאחזים". כלכלתם ועידודם של אזרחים ישראלים לגור בשטח הכבוש על ידי מתן הטבות מרחיקות לכת שנועדו לקבוע עובדות בשטח. גרוש של משפחות פלסטיניות כדי לפנות מקום לעוד פולקסיודן כמו מה שמתבצע בחאן אל אחמר ובמקומות נוספים בגדה, ממש כמו הפולקסדוייטשה בשעתם. אין לי סימפטיה לאנשים שגרים בשטחים הכבושים, וטוב יעשו אם יקחו את עצמם ומטלטליהם ויחזרו לישראל. סופם של מקביליהם הגרמנים, כזכור, היה רע ומר.

***

לפני פרסום הפוסט הזה שלחתי אותו לכמה אנשים שאת דעתם אני מעריך והם העלו מספר תובנות נכונות מאוד: האם הפולקסדויטשה נושאים באחריות גדולה יותר מהגרמנים שהתגוררו בברלין? לראייתי: כן חד משמעי. זה לא בא להוריד מאחריותם של תושבי ברלין למתרחש בשטחים הכבושים, אלא מעמיס אחריות נוספת על הגרמנים שהתגוררו מעבר לגבול. אלה שנשאו נשק, אלה שבגללם גורשו תושבים מבתיהם, אלה שאת שדותיהם הם גזלו ואת רכושם בזזו. ומה זה אומר עלינו? בדיוק אותו דבר: האחריות של תושבי ישראל, שממשלתם שלחה את המתנחלים אל מעבר לגבול היא אחריות כבדה. פשעם - פשענו, חטאם - חטאנו. עלינו מוטלת אחריות להחזיר אותם לישראל כמו שעליהם מוטלת האחריות לקום ולעזוב. האם אחריותם גדולה יותר? האם פשעם גדול יותר? בוודאי, אך אין לזה כל משמעות: אותה חובה מוטלת על כולנו - לשחרר את העם הפלסטיני מעול הכיבוש, מהשלטון הצבאי בו הוא נתון כאסיר בארבעים וארבע השנים האחרונות. לתת לאזרחים הפלסטינים למשול בחייהם ולהחזיר להם את אדמתם, כי לא שלנו היא.
ומה הפתרון? האם עלינו לצפות שהפלסטינים יכירו בגבולות 67 וישמחו במה שניתן להם? ובכן, באופן אישי הייתי רוצה לראות מדינה אחת בה לכל התושבים זכויות שוות ולא משנה מה דתם, גזעם או מינם. מדינה בה כל אזרח יוכל להתגורר איפה שרק ירצה: פלסטיני יוכל לגור בתל אביב ויהודי יוכל להתגורר בשכם. הייתי רוצה לגור במדינה אחת בה כל אחד מ12 הפולקסיודן  שנעצרו בעקבות ידוי אבנים ושוחררו מיד לאחר מכן יקבלו את אותו העונש כמו מוחמד טהא מסילוואן שנידון לארבע שנות מאסר בעוון זריקת אבנים. מדינה אחת בה החוק יעמוד לצידך ולא משנה אם אתה פלסטיני או יהודי. עוול הוא עוול, ומדינה התומכת בעוול היא אינה מדינת חוק. המדינה בה הייתי רוצה לגור היא מדינת חוק ומדינת צדק - וכל זאת בלתי אפשרי כל עוד יושבים הפולקסיודן במקומם והשלטון מגבה את שהותם על חשבון אוכלוסיה מדוכאת.

***

הבלוג הזה "חוגג" השבוע שלוש שנות פעילות. שלוש שנים בהן נרשמה ההתדרדרות מוסרית מואצת, בהן הבושה יצאה מהארון והגזענות משתוללת ברחובות. צעד אחר צעד הדמוקרטיה הישראלית מאבדת עצמה לדעת בידי מטורפים גזענים ואלימים, ואין תקווה באופק. ההשוואה לגרמניה לא באה בקלות והיא מלווה במטען רגשי גדול ובפחד גדול עוד יותר. "איך יכלו הגרמנים לעמוד מנגד בשעה שמנהיגיה הובילו את המדינה אל חורבנה?" "למה לא עשו כלום?" "למה לא מחו בשם זכויות האדם?" היום קל לנו לשאול את השאלות האלה שנראות בנאליות ופשוטות: יש טוב, יש רע, וקל להבדיל בינהם. גם אצלנו ההבדלה ברורה, למי שרוצה לראות אותה, מי שלא עוצם עיניים בשם מוסר מעוות או אידיאליזם צדקני. ההבדלה היא ברורה ואנחנו לא בצד של הטובים. בעוד ארבעים וארבע שנים, שהנכדים או הנינים שלכם ישאלו אתכם "איך יכולתם לעמוד מנגד? למה לא מחיתם? לא ראיתם לאן מתקדמים הדברים?" תוכלו לומר בלב כבד: לא. לא ראינו. היו אלה המתנחלים, החיילים, הכהניסטים, נוער הגבעות, לא אנחנו. 
אלה כן אנחנו, כולנו. וכולנו נשלם את המחיר.


21 בדצמבר 2011

פשעים נגד האדם

יום אביבי אחד בשבוע האחרון של מרץ של שנת 1933 ישב ריימונד פרצל עם אהובתו החדשה על תלולית של ירק באזור גרונוואלד שבמערב ברלין. הם הביטו בעננים הקלים שחלפו מעליהם, הריחו את ריח שרף האורנים - והתנשקו. היה זה כנראה יום טיולים בבתי הספר, מכיוון שכל עשר דקות בערך עברה לידם קבוצת תלמידים מלווה על ידי מורה, וכמעט בכל פעם פנו אליהם התלמידים, כמו ברכה עליזה וקראו במקהלה "יהודים, התפגרו!". פרצל לא היה יהודי, אך צ'רלי, בת זוגו, כן היתה. 

אמיר דב היה ילד בן 11 בשנת 1933. הוא זוכר איך היה יוצא עם פח טרפנטין לנקות את הכתובות שמרחו הנאצים על החנות המשפחתית. לורה מיינצר היתה בת 10 באותה שנה כאשר החלו ילדים גרמנים להתרחק ממנה משום שהיתה יהודיה. זאב בוקסבאום היה גם הוא בן 11 והוא זוכר כיצד בשעה שישבו לשולחן השבת עברה ברחוב משאית עמוסה באנשי אס-אה שצעקו "יהודה התפגר".

***

בדצמבר 2011 בילתה בגן ציבורי בגבעה הצרפתית בירושלים משפחה ערבית. אחת הנשים היהודיות במקום דיברה בקול רם על חוסר הנוחות שלה מלהיות בקרבת ערבים, וכי זוהי שכונה יהודית ולא שכונה ערבית. בעלה של היהודיה, עקיבא הכהן, שהורחק מיצהר בצו מנהלי, מדווח בגאווה כי המשפחה הערבית עזבה את המקום בכעס תוך שהאישה הערביה צועקת שהיא לא רוצה להיות במקום בו לא רוצים לקבל אותה.

בדצמבר 2010 יצא מביתו עלי מוסטפה, סטודנט ערבי הלומד בצפת, רק כדי לגלות כתובת "ערבים החוצה" מרוססת על מכוניתו.

בנובמבר 2011 נופצו בפעם השלישית חלונות רכבו של עלי סרחאן מעכו: "אני מפחד על הילדים שלי" הוא אומר, ומתכנן לעזוב את השכונה בעקבות האלימות. כך עשה גם דאוד סאלום, מאותה שכונה בעכו לאחר שגם מכוניתו הושחתה על ידי יהודים.

***

עם כל הפילוסופיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפוליטיקה, הלאומנות וההומניזם, קל לשכוח שמאחורי כל מתקפה גזענית כזו עומד אדם. האישה הערביה שעזבה בכעס את גן המשחקים בירושלים לא תשכח את מעשה הנבלה של גב' הכהן לעולם. הילדים שנשלחים לנקות את כתובות בריוני ההתנחלויות לא ישכחו זאת לעולם, וילדיו של עלי סרחאן לא ישכחו לעולם איך הוברחו מביתם על ידי יהודים אלימים - בדיוק כפי שריימונד, אמיר, לורה וזאב לא ישכחו את אשר נעשה להם. הפגיעה האישית, זו המקטינה את הגדרתך לגזע, סטראוטיפ עלוב ומתעלמת מכל השאר - היא הפגיעה הקשה מכל. אינך אדם יותר. אתה חפץ, אתה דבר. כל המקטין אדם כאילו הקטין עולם ומלואו ואנשי עליונות הגזע, יהיו אלה יהודים, גרמנים, לבנים או שחורים - אשמים כולם באותו הפשע. פשע נגד האדם.
הגזענות והלאומנות היהודית-ישראלית יצאה מהארון שבו התחבאה שנים רבות מבויישת ונכלמת שרק לא תדמה לזו הגרמנית שגבתה ממנה מחיר נורא כל כך, והיא משתוללת ברחובות: מוחמד בכרי סיפר שכאשר נהג ברכבו בפלורנטין וביקש עזרה מרוכב קטנוע, שלח אותו האחרון לסוריה או למדינה ערבית אחרת - כי זה אינו מקומו. הגזענות כבר לא מתביישת והיא נישאת בראש חוצות, בגאווה ולא במחשכים, בתרועה ולא בלחישה. היא נישאת מעל דוכן הכנסת, בישיבות הממשלה, ברחובות תל אביב עם "משמר השכונה" של מרזל ובן ארי. היא נישאת בהפגנות טוהר הגזע בבת ים ובגני המשחקים בעכו וירושלים. היא מרוססת על קירות המסגדים והבתים בגדה המערבית וביפו והיא זועקת מהתקפותיהם האלימות של צעירי טוהר הגזע על עוברי אורח ערבים בירושלים. זו אינה השתלטות שקטה - זוהי מלחמה, והיא מאיימת על כולנו - מה שיעבור עכשיו כהתקפות נסבלות יהווה את הבסיס להתקפות הבאות שיהיו חמורות הרבה יותר. הכתובת זועקת מהקיר ואנו עוורים מכדי לראות אותה, מנחמים זה את זה ב"יהיה בסדר", "אצלנו זה לא יקרה", "העולם לא יתן לזה לקרות כאן". ובכן, זה כבר קורה כאן אצלנו ואנו שותפים שקטים למתרחש. עד היום כמעט אף עבריין אלימות גזענית לא נשלח לכלא, קריאות לרצח בני אדם או לפגיעה בחרויותיהם הבסיסיות זוכות לרוב להתעלמות, וכאשר כן מתקבלת ההחלטה למצות איתן את הדין הן נחקרות ברשלנות פושעת של ארבעים שניות במגרש החניה. 
ממשלת ישראל חתמה עסקה עם שטן הגזע, והוא ישא אותה לקדנציה שניה שבה המצב רק ילך ויחמיר, הפגיעות ילכו ויעמיקו והדמוקרטיה תלך ותעלם. הנתיב - ברור. ההסטוריה זועקת שישמעו אותה, ומושתקת שוב ושוב בשם הפטריוטיזם. כל שנותר הוא לפנות למצפונם של תושבי ישראל היהודים. לספר להם על העוול, על ההשפלה, על הפשע הזה שכולנו שותפים לו. וכפי שאמר מוהנדס גנדי: קולו של האדם לעולם לא יוכל לגמוע את המרחק אותו עובר קולו הדק של המצפון.


17 בדצמבר 2011

עשבים שוטים


בעקבות הסכמי ורסאי נאסר על גרמניה להחזיק צבא גדול יותר מ100,000 חיילים, דבר שהשאיר המוני מובטלים שאלמלא ההסכמים היו ממשיכים במסלול הצבאי. חיילים אלה התקבצו בחבורות פארא צבאיות שנקראו הפרייקורפס, הגדודים החופשיים, והסתובבו ברחבי גרמניה בכסות של "אגודות אתלטיקה", "חוגים", "סוכנויות בילוש", "חברות הובלה" ו"כנופיות עבודה" שחיו מסחיטה של איכרים או שמשו כלי בידיהם של פוליטיקאים מקומיים כמו בנסיונות ההפיכה הכושלים של תחילת שנות ה20. "הכל היה טוב יותר אילו הרגנו יותר אנשים" נהג לומר אז וולפגנג קאפ, מראשי הפרייקורפס. עם עלית כוחה של המפלגה הנציונל סוציאליסטית התמזגו גדודים רבים לתוך הס"א בראשות רוהם, והפכו בפועל לצבא הפרטי של המפלגה הנאצית.
בניגוד לותיקי המלחמה השמנים שבילו את רוב יומם במרתפי בירה מעופשים ב"קטפלסיה של חזירים" כפי שכינה זאת פטריק ליי פרמור הבריטי, החלו גם צעירים להתגייס לשורות הס"א. היו אלה בעיקר מובטלים שנהגו לשרוץ מחוץ למסבאות או לאולמות הריקודים, "פליטי המערכת" או "שבאבניקים" כפי שודאי היו נקראים היום, שהמסגרת הנוקשה שסיפק האס אה נתנה משמעות לחייהם. הם קובצו בפיקוחם של מפעילים מבוגרים ומנוסים יותר בעלי עבר מרשים של פעילות אלימה, ופיתחו תת תרבות הדומה לכל צורה אחרת של תת תרבות עבריינית: חברי הכנופיות מרחו סיסמאות וצלבי קרס על קירות, ובהמשך התבגרו לפעילות טרוריסטית למחצה שבה הם טיפסו על ארובות כדי להניף דגלים או חיבלו בכנסי יריביהם שהם מסתערים על הפגנות עם אלות ולעיתים אף נשק חם. החברות בתנועה הסוחפת הפכה את הצעירים מבטלנים חסרי כיוון למובילי המהפיכה, ומצעדי לפידים וטקסים הוסיפו מימד של קדושה: הלאומנות הובילה אותם אל מעבר ליום יום, אל הירואיות, רעות ואף מרטיריזם.

"מחשבה אידיאולוגית נעשית משוחררת מן המציאות שאנו חווים בחמשת חושינו ומתעקשת על מציאות אמיתית יותר החבויה מאחורי כל הדברים המוחשיים, שולטת בהם מתוך אותו מקום מחבוא ותובעת חוש שישי שיאפשר לנו להתוודע אליה" כתבה חנה ארדנט וזה בדיוק מה שהציעה המפלגה הנאצית: אידיאולוגיה בלתי מתפשרת שהציבה את הגרמני הארי בעמדה בו הוא נעלה מכל אדם והבטיחה לתומכיה גן עדן. "כל המפלגות  היו רק קבוצות אינטרסים, חסרה להם נשמה, חסרו להם קשרים רוחניים. אדולף היטלר הופיע כמי שנושא עימו דת פוליטית חדשה" הסביר קצין ס"א ב1933 את הסיבה להצטרפותו למפלגה.
זאת ועוד: המפלגה הנציונל סוציאליסטית ניכסה לעצמה את הפטריוטיזם. כל מי שלא תמך בה הפך לבוגד, אויב המדינה. היא ניצלה את העובדה שהקומוניסטים תקפו את המשטרה ואת מוסדות המדינה וכך היתה זו המפלגה הנאצית שקיבלה את השוטרים והפקידים בזרועות פתוחות ו"הגנה" עליהם מפני הקומוניסטים. כמו ברוב הצורות של אלימות פוליטית, האלימות הנאצית היתה מלווה בצדקנות מוסרית, וכפי שהיו אלימים וכוחניים, כך הצטיירו בעיני ההמונים כשומרי החוק והסדר מול האנרכיזם הקומוניסטי וכך זכו גם בתמיכת מעמד הביניים. 

***

הכנופיות האלה קיבלו אצלנו את השם "נוער הגבעות", אך הם רק חלק ממנגנון מפלגתי פולקיסטי גדול בהרבה. גם הם מורחים את סמליהם וססמאותיהם הלאומניות על קירות בתי תפילה, גם הם משליטים טרור על אוכלוסיה אזרחית שלווה, גם הם פועלים בתוקף "צו עליון" המעניק להם עליונות גזעית ומוסרית, ובאופן דיכוטומי להפליא גם הם נכסו לעצמם את הפטריוטיזם ותמיכת הממסד.
יהיה זה תמים לחשוב שחברי הכנופיות האלה ישארו בתחום הגדה המערבית בעת פקודה, וכמו שראינו בזעיר אנפין בזמן ההתנתקות, הם יודעים יפה לצאת ולחסום את כבישי הארץ ורחובות הערים הראשיות בישראל כאשר מנהיגיהם ה"מהוגנים" פוקדים עליהם. יפה עשו ראשי המתנחלים שהתנערו מהאלימות שהופנתה כלפי "הממסד" בתקיפת הבסיס הצבאי והקצין הישראלי, אבל גם שם בצבץ ראשה המכוער של האמת מפי כמה ממנהיגיהם: "לא נשתף פעולה עם ההתבכיינות הזו והישיבה על ספסל הנאשמים" אמר מיכאל בן ארי, והחרה החזיק אחריו דני דיין שטען כי זהו "מסע הסתה פוליטי מכוער נגד ההתיישבות ביש"ע".
ידה המהוגנת של התנועה הפולקיסטית מחבקת את הפטריוטיזם המיליטריסטי הישראלי בעוד היד השניה מכה במתנגדיה, יהיו אלה פלסטינים שאת אדמותיהם גזלו, ארגוני שמאל החושפים את האפרטהייד המשתולל וקוראים לסיום שלטונם, או אפילו קציני צבא הפועלים בניגוד לצו הפולק.
נוער הגבעות הוא סימפטום של הלאומנות הפולקיסטית הישראלית. הוא אינו מנותק מההשתוללות הלאומנית בכנסת או ההשתלחות הבלתי פוסקת בשלטון החוק. הטרוריסטים האלה יודעים שגם אם יתפסו הם ישוחררו בלי עונש משום שהם ממלאים את רצון שולחיהם - להראות מי הריבון ובאותה השעה להישאר ממלכתי ונקי כפיים, והריבון הזה מסתתר במפלגות הביו-פוליטיות, בעמותות הציוניות ובארגונים הסמי-ממלכתיים, ובאותה העת מממן את כנופיות הטרור הללו. והפטריוט בעת ההיא - ידום.




10 בדצמבר 2011

למי השוו הגרמנים - או - ישראל לא תהיה גרמניה



ב14 ביולי 1934, כשבועיים לאחר ליל הסכינים הארוכות בו נפטר היטלר ממתנגדיו בהאשמות בגידה והוצאה להורג במקום, נתלה רמקול על פסל המזרקה בחמניצר פלאץ שבדולשצן. וויקטור קלמפרר, פילולוג יהודי מומר ואשתו אווה עברו לידו בזמן שהשמיע נאום נלהב של היטלר והצית ויכוח בין בני הזוג. מר קלמפרר טען שהוא מזכיר לו את קולה דה ריינצו, טריבון העם ברומא אשר ב1374 גרש את ראשי מפלגות האצילים והכריז על הקמתה מחדש של הרפובליקה הרומית (ועל שמו נקראת גם האופרה הראשונה של ואגנר), ואילו גברת קלמפרר טענה שהקול הבוקע מהרמקול מזכיר לה מטיף קנאי בשם יאן בוקלסון (הידוע בכינויו יאן מליידן). את אותה ההשוואה ערך גם פרידריך רק מאלצוון, אשר ב1937 פרסם ספר שהשווה בפרוטרוט את היטלר לאותו יאן מליידן ואת המשטר החדש לכת הרצחנית ששלטה במינסטר במאה ה16 - האנבפסטיסטים. כאשר עלו האנבפטיסטים לשלטון במינסטר ב1534 הם ארגנו שריפות ספרים, השחיתו דיוקנאות ופסלים, הטבילו בכח את מי שלא הצטרף אליהם והוציאו להורג את מתנגדיהם, ממש כמו הנאצים בתקופת הקלמפררים.

יאן מליידן


***

בכל דור ודור קם מישהו לכלות מישהו אחר, לפעמים הוא מצליח יותר ולפעמים פחות. היום, בראי השנים, ההשוואה שעשו אווה קלמפרר ורק מאלצוון לא נראית מופרכת או מיותרת, וגם היא הסתמכה על ארועים אקטואלים שהושוו לארועים מההסטוריה ועזרה להם לעכל את המתרחש. היום אנחנו יכולים לומר בפה מלא שההשוואה - שאז נראתה נוראה כל כך, לא התחילה להכיל את מה שעמד להתרחש. אל לנו לעצום עינים ולהתחבא מאחורי המנטרה "ישראל לא תהיה גרמניה": גם הגרמני הממוצע בשנות השלושים לא דמיין לעצמו שהדברים יגיעו להיכן שהגיעו. כאשר את המדינה מוביל "אספסוף מרושע", כפי שהגדיר זאת אריק ווגלין, אסור להתכופף ולחכות שהנחשול יחלוף. כאשר את החוקים מכתיבים מנוולים ששמים גזע לפני אנושיות, חובה לקום ולצעוק. כשם שלא יעלה על הדעת להצדיק הפרדה גזעית בגרמניה של שנות השלושים - כך צריך להלחם באותה הפרדה גזעית כאן בישראל. באותה מידה שאסור היה לתמוך בגזל הרכוש היהודי בגרמניה, כך אסור לעמוד מנגד כאשר הרכוש הפלסטיני נגזל בשם עליונות הגזע. לאומנות גוררת עימה עיוורון צדקני, וכאשר אנו קוראים היום את אמירתו של פדר (Feder), האב הרוחני של מצע המפלגה הנאצית בהמשך לנאום של היטלר מאוגוסט 1924: "הרייך הגרמני יהיה ביתם של הגרמנים - לא של היהודים", הדהוד המילים האלה: בית לאומי ליהודים - ולא לערבים, צריך להעביר צמרמורת בגוו כל ישראלי.

***

בנובמבר שעבר ביקרו בארץ 45 אנבפטיסטים והביעו תמיכה מלאה בישראל ובתושביה היהודים. והגלגל - ממשיך להסתובב.


5 בדצמבר 2011

אורוול צדק

ב1945 כתב ג'ורג' אורוול:

לכל הלאומנים יש את הכח להתעלם מקווי הדמיון בין סדרת עובדות דומות. לאומן בריטי ילחם בעד זכות ההגדרה העצמית של עמי אירופה ויתנגד לה בהודו בלי להרגיש שמץ של אי-עקביות. פעולות נחשבות טובות או רעות לא בזכות עצמן, אלא על פי מי שמבצע אותן ואין כמעט יוצאים מהכלל: עינויים, שימוש בבני ערובה, עבודות פרך, גירוש, כליאה ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים - כל אלה לא משנות את הצבע המוסרי כאשר הן מבוצעות על ידי "הצד שלנו".
לאומן לעולם לא יהיה הומניסט, שהרי הוא שם את הלאום לפני האדם, וכל מה שנותר הוא להסכים כי אורוול צדק.