30 בספטמבר 2011

הבעיה היהודית - הבעיה הערבית


"הבעיה היהודית" קראו לזה הגרמנים החל מראשית המאה התשע עשרה. עשרות חיבורים נכתבו אודותיה, וע"פ מחקר של קלמנס פלדן מ1963 שבחן 55 מהם, חצי הציעו פתרונות מעשיים וכשליש אף תמכו בהשמדה פיזית של היהודים. מראשית המאה העשרים ועד לעליית הנאציונל סוציאליסטים אפשר לחלק את הגישות לפתרון הבעיה לשלוש:
1. שילוב - השוואת זכויותיהם של היהודים לאלה של הנוצרים ברוח תנועת האמנציפציה. גם בקרב ה"משלבים" היו זרמים שונים שחלקם דרשו חינוך מחדש ליהודים לפני קבלת הזכויות, ש"ירוויחו" את הזכויות שינתנו להם.
2. הפרדה - הגבלת זכויותיהם החוקיות של היהודים, תביעות להחרים את בתי הכלבו "שלהם", אגודות רבות לא אפשרו ליהודים להתקבל לשורותיהן וכן היו קריאות להפרדה באקדמיה ובבתי הספר. בקרב תומכי הגישה הזו היו כאלה ששללו את האמנציפיציה לחלוטין והתגעגעו לימים שבהם גרו היהודים בגטאות.
3. סילוק- האנטישמים הקיצוניים שדגלו בשיטה הזו דיברו בעיקר על הרחקה, קרי - גרוש. היו שטענו כי היהודים עשויים להתפנות מרצון כמו הציונים לארץ ישראל, אחרים רצו לגרש אותם בכפיה, ואחרים דיברו בגלוי על השמדה.

***
ב1940 פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו המפורסם "השאלה היהודית - בלי דרמטיות" בו הוא מפרט את הצעתו לשילוב היהודים במרקם החיים בארץ ישראל ושילוב הערבים במרקם החיים היהודי. לא נכנס כרגע לדיון על הבעיות המובנות במאמר (למשל: הערבים "יהנו מתענוגות הבית הלאומי היהודי"), מספיק יהיה לומר שהמאמר הוא מופת של האסכולה הראשונה - השילוב. הוא מרחיק לכת ומציע שכאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגן ראש הממשלה תמיד יהיה ערבי ולהפך (כן כן, ראש ממשלה ערבי!). אסתכן ואומר שהקונצנזוס הפוליטי היום בארץ נמצא בתוך המנעד של האסכולה הזו, של שוויון זכויות לערבים, או לפחות לכאלה שעשו צבא.
תאומתה של האסכולה הבאה - ההפרדה - נמצאת גם כן בישראל של שנת 2011. קריאות לחרם על בתי מסחר בבעלות ערבית, קריאות להחרמת מקומות שמעסיקים ערבים עם או בלי המושג המעוות של "עבודה עברית"; אגודות התיישבות מורשות בחוק לא לקבל ערבים לשורותיהן; ערבים מתקשים לשכור דירה בישובים יהודיים עם או בלי עידוד ממשרתי ציבור, ובפועל נדחקים הערבים לגטאותיהם הן במגורים והן בפרנסה.
הייתי שמח להפסיק כאן. ההדרה והקיפוח של הציבור הערבי נראים לי חמורים מספיק כדי לעורר קריאה לשינוי. הגזענות בפועל בכל תחומי החיים במדינה היתה אמורה להספיק כדי להוציא את הציבור השואף לשוויון לרחובות, אבל גם בישראל קיים הפלג השלישי, זה שקורא לסילוק הערבים, והוא לא פלג זניח כלל ועיקר.
במצע של מפלגת "האיחוד הלאומי" כפי שהוא מופיע באתר הכנסת (לקראת בחירות לכנסת ה16) נכתב בבירור: "רשימת ה"איחוד הלאומי" תפעל ליישום התוכנית של הגירה מרצון של ערביי יש"ע מארץ ישראל, באמצעות מתן תמריצים לעידוד ההגירה" - קרי - טרנספר מרצון. דב ליאור קורא לטרנספר "מרצון" לבדואים - דבר שקורה בפועל באל עראקיב ובבקעת הירדן, וחבר הכנסת בני אלון אומר - ואני נשבע שאני לא ממציא את זה: "טרנספר הומני יותר מרצח".
אבל זה לא הכל, לא, זה לא הכל: רבנים כבר מדברים על מחנות ריכוז לערבים, קריאות "מוות לערבים" הן עניין שבשגרה והגדילו לעשות מתנחלי חברון עם הגרפיטי "ערבים לתאי הגזים".

***

קל לומר "אצלנו זה לא יקרה". המעבר מסמנטיקה נורמטיבית לכזו של הדרה ונידוי כבר מתרחש אצלנו. נורמות הכיבוש זולגות מהר יותר יותר לחיי היום יום הישראליים וההקצנה הלאומנית-גזענית כבר מקובלת בקהלים גדולים בציבור. "אל לנו להעביר את אושוויץ לפלנטה אחרת ואל לנו לראות את הפושעים כמין שונה. שאנו מדמיינים את השואה עלינו לדמיין את עצמנו" אמרה חנה ארדנט, ואסור לטעות: אם לא יוצבו תמרורים ברורים בפני השלטון והציבור - דרכנו סלולה לגיהנום.



[מנהלי: לאחרונה גבר מספר הפניות לדיאלוג מחוץ לתחומי הבלוג, חלקן מנומסות יותר וחלקן הרבה פחות. בחרתי את הפלטפורמה הזו כי היא נוחה לי, ואשמח להשאיר את המצב כמות שהוא. אני בדרך כלל עונה לתגובות לפוסטים, אז בואו נשאיר את זה ככה.]


אין תגובות: