30 בספטמבר 2011

הבעיה היהודית - הבעיה הערבית


"הבעיה היהודית" קראו לזה הגרמנים החל מראשית המאה התשע עשרה. עשרות חיבורים נכתבו אודותיה, וע"פ מחקר של קלמנס פלדן מ1963 שבחן 55 מהם, חצי הציעו פתרונות מעשיים וכשליש אף תמכו בהשמדה פיזית של היהודים. מראשית המאה העשרים ועד לעליית הנאציונל סוציאליסטים אפשר לחלק את הגישות לפתרון הבעיה לשלוש:
1. שילוב - השוואת זכויותיהם של היהודים לאלה של הנוצרים ברוח תנועת האמנציפציה. גם בקרב ה"משלבים" היו זרמים שונים שחלקם דרשו חינוך מחדש ליהודים לפני קבלת הזכויות, ש"ירוויחו" את הזכויות שינתנו להם.
2. הפרדה - הגבלת זכויותיהם החוקיות של היהודים, תביעות להחרים את בתי הכלבו "שלהם", אגודות רבות לא אפשרו ליהודים להתקבל לשורותיהן וכן היו קריאות להפרדה באקדמיה ובבתי הספר. בקרב תומכי הגישה הזו היו כאלה ששללו את האמנציפיציה לחלוטין והתגעגעו לימים שבהם גרו היהודים בגטאות.
3. סילוק- האנטישמים הקיצוניים שדגלו בשיטה הזו דיברו בעיקר על הרחקה, קרי - גרוש. היו שטענו כי היהודים עשויים להתפנות מרצון כמו הציונים לארץ ישראל, אחרים רצו לגרש אותם בכפיה, ואחרים דיברו בגלוי על השמדה.

***
ב1940 פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו המפורסם "השאלה היהודית - בלי דרמטיות" בו הוא מפרט את הצעתו לשילוב היהודים במרקם החיים בארץ ישראל ושילוב הערבים במרקם החיים היהודי. לא נכנס כרגע לדיון על הבעיות המובנות במאמר (למשל: הערבים "יהנו מתענוגות הבית הלאומי היהודי"), מספיק יהיה לומר שהמאמר הוא מופת של האסכולה הראשונה - השילוב. הוא מרחיק לכת ומציע שכאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגן ראש הממשלה תמיד יהיה ערבי ולהפך (כן כן, ראש ממשלה ערבי!). אסתכן ואומר שהקונצנזוס הפוליטי היום בארץ נמצא בתוך המנעד של האסכולה הזו, של שוויון זכויות לערבים, או לפחות לכאלה שעשו צבא.
תאומתה של האסכולה הבאה - ההפרדה - נמצאת גם כן בישראל של שנת 2011. קריאות לחרם על בתי מסחר בבעלות ערבית, קריאות להחרמת מקומות שמעסיקים ערבים עם או בלי המושג המעוות של "עבודה עברית"; אגודות התיישבות מורשות בחוק לא לקבל ערבים לשורותיהן; ערבים מתקשים לשכור דירה בישובים יהודיים עם או בלי עידוד ממשרתי ציבור, ובפועל נדחקים הערבים לגטאותיהם הן במגורים והן בפרנסה.
הייתי שמח להפסיק כאן. ההדרה והקיפוח של הציבור הערבי נראים לי חמורים מספיק כדי לעורר קריאה לשינוי. הגזענות בפועל בכל תחומי החיים במדינה היתה אמורה להספיק כדי להוציא את הציבור השואף לשוויון לרחובות, אבל גם בישראל קיים הפלג השלישי, זה שקורא לסילוק הערבים, והוא לא פלג זניח כלל ועיקר.
במצע של מפלגת "האיחוד הלאומי" כפי שהוא מופיע באתר הכנסת (לקראת בחירות לכנסת ה16) נכתב בבירור: "רשימת ה"איחוד הלאומי" תפעל ליישום התוכנית של הגירה מרצון של ערביי יש"ע מארץ ישראל, באמצעות מתן תמריצים לעידוד ההגירה" - קרי - טרנספר מרצון. דב ליאור קורא לטרנספר "מרצון" לבדואים - דבר שקורה בפועל באל עראקיב ובבקעת הירדן, וחבר הכנסת בני אלון אומר - ואני נשבע שאני לא ממציא את זה: "טרנספר הומני יותר מרצח".
אבל זה לא הכל, לא, זה לא הכל: רבנים כבר מדברים על מחנות ריכוז לערבים, קריאות "מוות לערבים" הן עניין שבשגרה והגדילו לעשות מתנחלי חברון עם הגרפיטי "ערבים לתאי הגזים".

***

קל לומר "אצלנו זה לא יקרה". המעבר מסמנטיקה נורמטיבית לכזו של הדרה ונידוי כבר מתרחש אצלנו. נורמות הכיבוש זולגות מהר יותר יותר לחיי היום יום הישראליים וההקצנה הלאומנית-גזענית כבר מקובלת בקהלים גדולים בציבור. "אל לנו להעביר את אושוויץ לפלנטה אחרת ואל לנו לראות את הפושעים כמין שונה. שאנו מדמיינים את השואה עלינו לדמיין את עצמנו" אמרה חנה ארדנט, ואסור לטעות: אם לא יוצבו תמרורים ברורים בפני השלטון והציבור - דרכנו סלולה לגיהנום.



[מנהלי: לאחרונה גבר מספר הפניות לדיאלוג מחוץ לתחומי הבלוג, חלקן מנומסות יותר וחלקן הרבה פחות. בחרתי את הפלטפורמה הזו כי היא נוחה לי, ואשמח להשאיר את המצב כמות שהוא. אני בדרך כלל עונה לתגובות לפוסטים, אז בואו נשאיר את זה ככה.]


16 בספטמבר 2011

התרופה היחידה להתקוממות החברתית - לאומנות


לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה והקמת הרפובליקה הווימארית, גרמה שיטת הבחירות היחסיות לפיצול מפלגתי ולהגברת כוחן של מפלגות קטנות, ובפועל לאימפוטנציה שלטונית. השמאל הגרמני האשים את השלטון בהיותו "קפיטליסטי מדי", ובינואר 1919 פתח בהתקוממות אלימה שנודעה בתור "מרד הספרטקיסטים" שדוכא במחיר של כ1,000 הרוגים.  הימין הלאומני, לעומתו, דגל בתאורית "הסכין בגב האומה" שגרסה כי ניתן היה לנצח במלחמה אלמלא "פושעי נובמבר" שחתמו על כתב הכניעה והחזירו שטחים נרחבים לפולין. העובדה שהמרד דוכא ע"י הצבא העמידה באופן ברור את הקומוניסטים בצד של ה"בוגדים" העומדים מול החיילים, וכאשר עמד הימין בראש מהפכה דומה (קאפ), דוכא המרד בעדינות וראשיו לא הועמדו לדין ואף קיבלו תפקידים רשמיים. הילוך מהיר עשר שנים קדימה - השפל הגדול בארה"ב גרם לכך שכספי הסיוע האמריקאי שהיוו את דלק הצמיחה העיקרי לכלכלה הגרמנית הופסקו, הגרעון התקציבי גדל, והמשק הגרמני נכנס למשבר חמור.
המעמד הבינוני הגרמני איבד את האמון בשלטון לאחר שה"שיטה" אכזבה אותו בפעם השלישית והחל לחפש את התשובות בקצוות המפה הפוליטית: אצל הסוציאליסטים והלאומנים. וכאן נכנסים לתמונה ידידינו הטייקונים: כל משבר הוא הזדמנות, אומרים לנו - וכך קרה גם בגרמניה: הון ישן הצטרף להון חדש, ובראשות המשק הגרמני התייצבו כוחות שרצו לשמור על מקומם. האיום הקומוניסטי לקחת מהם את עסקיהם ולתת אותם לפועלים לא מצא חן בעיניהם בכלל. הפחד הזה התחזק בעקבות הקמת "חזית עממית" במחוזות סקסוניה ותורינגיה כדי "לבלום את סכנת הדיקטטורה של הצבא ושל אילי ההון"

האבדון - איור של פאול וובר המתאר את הלאומנות הנאצית המוליכה את העם הגרמני לקבר
בעיני הטייקונים, היטלר היה המחסום האחרון בינם לבין הקומוניסטים, עד כדי כך שהפחד מהקומוניזם לא דילג גם על הטייקונים היהודים וגם יעקב גולדשטיין העמיד כספים לרשות אויבי הסוציאליזם. כל כך הרבה כספים הוא העמיד, עד שהרמן רמלה, אחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, אמר ב1930 שבעקבות תרומתו השמיטו הנאצים את הסיפא של ססמתם "עורי גרמניה - מוות ליהודים".
אך לא רק לאילי ההון פנה היטלר. הוא היה זקוק להם נואשות בשביל המימון, אבל את הכח האמיתי הוא שאב ממעמד הביניים: הוא הבטיח לדאוג להם, לשקם את הכלכלה, לקחת כסף מהמעמד העליון היהודי ולחלק אותו לגרמנים האמיתיים, החרוצים והעובדים. חלק מהאידיאל הנאצי דיבר על מיגור ה"גזלשאפט" - חברה שבה כל אחד מתחרה באחר למען עצמו בלבד, והחזרת ה"גמיינשאפט" - חברה שבה כל אחד עובד לטובת הכלל. היטלר, אם כן, הבטיח למעמד הביניים חלופה לשלטון הכסף המושחת, ובה בעת ינק את מימונו מאותו שלטון. יש לציין כי האידיאל של "עובדים למען החברה" הוקצן ע"י היטלר חודשים ספורים לאחר עלייתו לשלטון, כאשר אנשים שהוגדרו "משתמטים" מעבודה נשלחו למחנות ריכוז. ההגדרה של אותם משתמטים היתה: "אנשים שאפשר להוכיח שבשתי הזדמנויות שונות דחו, בלי כל סיבה הגיונית, הצעות עבודה שהוצעו להם, או שזמן קצר אחרי שקיבלו עבודה עזבו אותה בלי כל סיבה מוצדקת". 
"כל שנות הממשלה הנציונל סוציאליסטית התאפיינו בקיומן של שתי קבוצות", אמר ראש מחלקת הרדיו הגרמני הנס פריטשה במשפטי נירנברג, "האחת כללה את המאסה של מליוני אידיאליסטים טהורים שטענו שעל כולם לוותר על זכויותיהם הפרטיות ... כדי להבריא את המדינה אחת ולתמיד. מהעבר השני ... ניצבה קבוצה קטנה יותר, והפיהרר בראשה, שהפרה את הבטחותיה לאותם המליונים, השתמשה לרעה בכוחה ובגדה באמון שניתן בה. את הדברים הרעים שראו מליוני האידיאליסטים באותה קבוצה קטנה הם תירצו כתופעות מהפכניות שיחלפו עד מהרה ... זו, לפי הניתוח שלי, היתה הטרגדיה של העם הגרמני." והוא ממשיך: "כשהנאצים הופיעו ב1923 היה העם הגרמני דוחה אותם בגלל שיטותיהם אלמלא יכול היה להשתמש בתירוץ: 'אין דרך אחרת להתמודד עם הקומוניסטים'". חברו אלפרד רוזנברג, עורך העיתון הלאומני לאנשים חושבים ה"פולקישר באובכטר" מוסיף: "גרמניה התנהלה באופן דמוקרטי במשך 14 שנים. זה היה כישלון. ... ב14 השנים שקדמו לכך הביאה השיטה הדמוקרטית למצב שבו היו 7 מליון מובטלים, 6 מליון מצביעים למפלגה הקומוניסטית וכמות חברות שהגיעו לפשיטת רגל בסדר גודל המקביל לזה של כל מדינת ווירטמברג. במצב כזה על המדינה היה להוציא צווים כוללים וסמכותיים כדי לחסל את האבטלה ולמנוע מלחמת אזרחים. ... בכל מדינה השרויה במצב חירום יש לחוקק חוקים שלא ניתן לאשרם על ידי הצבעה. אפילו טרומן איים להשתלט על כל מערכת הרכבות מפני שהעובדים איימו בשביתה"
"גורל גרמני" (1932) - איור של פאול וובר
זליגת הפחד ממדינת רווחה הוביל את גרמניה ללאומנות. הגעגוע לאידיאל של חברה שאינה קפיטליסטית, חברה שבה הפרט עושה למען הכלל ולא רק למען עצמו, הוביל את גרמניה ללאומנות. ב1923 אמר היטלר בראיון לעיתונאי אמריקאי: "אני אקח את הסוציאליזם מהסוציאליסטים" - וכך עשה: בתמיכת אילי ההון, הבנקאים ותעשיינים הוא סלל את דרכו לשלטון שהוא מפזר הבטחות לשוויון ורווחה, וכאשר הגיע לשם - בגד הן במממניו, כאשר הלאים חלק גדול מהמפעלים ואף כלא והרג את אלה שניסו להתנגד למהלכים, והן בבוחריו כאשר דרש מהם לוותר על חירויות בסיסיות, ומרבים מהם גם על חייהם.

***
יש לקרוא עם הטאג #J14