26 במרץ 2011

עיוות המציאות של עמידרור

הקדמה: הפוסט הזה נכתב בעקבות התבטאותו הבזויה של יעקב עמידרור הקוראת להוציא להורג חיילים המסרבים פקודה. אנסה להראות שההתבטאות הזה לא נולדה יש מאין וכי היא חלק מתהליך ברוטליזציה המתרחש בלאום הישראלי בכלל, ובצבא הישראלי בפרט. 

***
ביום הראשון למבצע ברברוסה הורתה מפקדת דיוויזית הרגלים ה12 לחייליה לא להתייחס אל "לוחמי גרילה" (Freischarler) כאל שבויי מלחמה ובמקום זאת "לשפוט אותם במקום על ידי קצין" (שימוש בלשון נקייה להוצאה להורג). מפקדת הארמייה ה16 לא איחרה אחריה והכריזה שבגדודים הפרטיזניים, כמו גם בכל האזרחים המגישים להם סיוע כלשהו, יש "לנהוג כבאנשי גרילה" (כלומר, להוציאם להורג). דיוויזית הפאנצר ה18 הוציאה פקודות דומות בראשית אוגוסט, ועד מהרה התגלה שמדיניות זו רק מגבירה את התנגדות לוחמי הגרילה והאוכלוסיה הנכבשת, אך הדבר לא מנע ממפקדות נוספות להמשיך להוציא פקודות ברוח דומה. 
למדיניות החיסולים של הצבא הגרמני שבאה כתגובה להתנגדות האזרחית לכיבוש היתה השפעה עזה על הברוטליזציה של החיילים: כיוון שהמונח "פעילות פרטיזנית" היה שם קוד לכל פעילות אקטיבית או פסיבית של האוכלוסיה הנכבשת, ניתנה בעצם הצדקה לכל פעילות נפשעת של כל חייל גרמני כנגדה, ואלה היו לרוב: רצח, הרס, שוד, ביזה, אונס ועינויים, ועליהם, לרוב, לא נענש החייל ולעיתים קרובות אף זכה בשבחים מטעם מפקדיו.
לעיתים השימוש במונח "פרטיזן" לא היה מספיק, במיוחד שדובר בנשים וילדים, ולכן הוכנס גם השימוש במונח "סוכן" או "מרגל". באוקטובר 1941 הזהירה דיוויזית הרגלים ה12 ש"מידע מועבר בדרך כלל על ידי בני 11 עד 14" והמליצה על מלקות כעל אמצעי החקירה המועדף: "כמה טפיחות על הגב" יקצרו במידה ניכרת את תהליך החקירה, נאמר שם.
האצת תהליך הברוטליזציה בקרב הצבא הגרמני יצר צורך בצידוקים אידיאולוגים רבים יותר, וכך, מתן גושפנקה חוקית לפשעים הנעשים באויב, הסובלנות נוכח עבירות משמעת שעושים החיילים באויב ואכיפה אלימה של משמעת בכל הנוגע לביצועים הקרביים של החיילים היו קשורים כולם זה בזה.

***

ערב מבצע ברברוסה הורה מפקד קבוצת פאנצר 2 לקציניו לנקוט אמצעים חמורים יותר כנגד הפרות משמעת והדגיש ש"עריקים יירו בו במקום". באמצע אוגוסט נאם מפקד דיוויזית הפאנצר ה18 (שהשתייכה לקבוצה זו) לקציניו: "צריך להעמיד את החיילים על כך שפחדנותם אינה רק דבר מחפיר ביותר, כי אם גם אחד הפשעים המסוכנים ביותר שחייל יכול לבצע כיוון שלא זו בלבד שהיא חותרת תחת יסודות המשמעת, אלא היא גם מחלישה את כוח המחץ של החיילים. בסכנה זו יטופל בכל מקרה בעזרת העונש הכבד ביותר – עונש המוות".
ב25 לפברואר 1943, הוציא היטלר את הפקודה הבאה: "נמסר לי שבמהלך הנסיגות והפינויים של השבועות האחרונים היו כימה ארועים לא נעימים ולא מוצדקים ... זה מצב בלתי נסבל ... הסיבה לכך היא שמפקדים אינם משתמשים בכל האמצעים ... אני תובע לכן שכל קצין ומש"ק, ובמצבים מיוחדים כל חייל אמיץ, יכפה את מילויין של הפקודות ... ויפתח מיד באש בכל מקרה של אי ציות. זו אינה רק זכותו, כי אם גם חובתו".

***

התוצאה של הפקודות האלה הפכה את החייל הרגלי הטיפוסי לאדם מבוהל ביותר הן מהאויב והן ממפקדיו. תמונותיהם של חיילי וורמאכט מחייכים ומצלמים את הפרטיזנים על עמודי התלייה ניתנות להבנה כעיוות הסופי של נפשות החיילים בידי שיטת משמעת טרוריסטית הנתמכת באידיאולוגיה רצחנית, שהשיגה את מטרתה בשימור לכידות הצבא במחיר הרס המרקם המוסרי של הפרט. הדה-הומניזציה של האויב היא מיסודות המלחמה: חייל המזהה אנושיות של הפרט העומד מולו ילחץ על ההדק לעיתים נדירות בלבד. השנאה או הרצון לנקמה מכוונים כלפי יישות אמורפית המהווה את "האויב" וחיילים המגלים כי הרגו אדם שאינו שונה מהם עשויים להיתקף ברגשות אשם, או אפילו מרמור כלפי מי ששלח אותם להרוג. 
מכאן, החינוך האידיאולוגי הוא נדבך קריטי בהפיכתו של חייל למכונת הרג ממלאת פקודות.  ללא הכנה נפשית ומנטלית נכונה לא יוכל השלטון לדרוש מחייליו להקריב את עצמם ואת חבריהם, ולא יוכל לדרוש מהם למלא כל פקודה בלתי מוסרית שתינתן להם אם הם לא יאמינו בצדקת דרכם.
בזכרונותיו כותב גיזברג פוהל, שהתנדב בגיל 18 לוואפן אס.אס: "בהיותי איש צעיר עשיתי מזה בקלות יותר ממה שזה היה. אחרי הכל, הלכנו לרוסיה, רצינו להשמיד שם את תת האנושות. הייתי משוכנע מאוד בתפקידי, בטוח שאני צודק. וכשזה הולך רחוק כל כך אז אתה לא חושב הרבה, ואז נשאר רק דבר אחד – זה או הוא או אני". וממשיך גוסטב קפקה, שהיה בן 9 בזמן ליל הבדולח: "זה היה נורא מרשים. שצעדו אנשי פלוגות הסער הייתי לצידם של החזקים. היהודים – הם היו האחרים".

***

הנוכחות הצבאית של מדינת ישראל בשטחי פלסטין נמשכת כבר 44 שנים. רובם המוחלט של חיילי הצבא נולדו למציאות שבה הלאום הישראלי שולט בלאום הפלסטיני. החינוך האידיאולוגי שקיבלו בילדותם הושפע מפיגועים אכזריים ופחד קמאי שהוטמע במידה רבה על ידי המדינה ש"כל העולם נגדנו" וכי בכל רגע יקומו עלינו הערבים לכלותינו. בשנים האחרונות מצעדים של תנועות המאמינות בעליונות הגזע היהודי עוברים בערינו בדיוק כמו אז, ופוגרומים נערכים בגופם וברכושם של ערבים בדיוק כמו אז. הדה הומניזציה של הערבים בחסות המדינה כבר אינה מתבצעת במחשכים: 
קריאתו של עמידרור היא השלב הבא בברוטליזציה של הכיבוש: לחייל לא תיוותר ברירה אלא להצדיק לעצמו את האלימות בה הוא נוקט כלפי העם הנכבש. עיוות המציאות שכופה המדינה על בניה מתקרב לשלב קריטי: קריאות לרצח קולקטיבי של ערבים מתקבלות באהדה, ה"פרטיזנים" הפלסטינים מוצאים להורג ללא משפט כעניין של הרגל, והטרמינולוגיה החדשה שמכתיבה המדינה מנסה לעצב תמונה שהופכת את הפשעים שמבצעים חייליה בפלסטין לכורח המציאות, למלחמת אין ברירה, או אנחנו או הם, ורק אחד יכול לשרוד. במציאות כזו מהדהדים מילותיו של מפקד פלוגה באוסטהיר, צבא המזרח של הוורמאכט: "אנחנו מנסים לשנות את העולם בתקווה להחיות מחדש את המעלות הישנות שנקברו מתחת לערמות זוהמה שהורישו לנו קודמנו. ניתוח זה חייב להיות אכזרי, ואם ייכשל, אלה מאיתנו שעדיין יוותרו בחיים יישפטו ללא רחמים, יואשמו באין ספור מעשי רצח, ללא מחילה. לכן, על החיילים לזכור כי החיים הם מלחמה והמלחמה היא החיים, החירות אינה קיימת"



8 תגובות:

דובי אמר/ה...

צר לי, אבל כל דבריך מתבססים על עיוות דבריו של עמידרור. הוא לא דיבר על "סירוב פקודה", כי אם על חייל בקרב שמקבל הוראה להתקדם ומסרב מתוך פחד כי הוא רואה אנשים מתים מסביבו. עם כל הצער שבעניין, עמידרור צודק לחלוטין: במלחמה, פחדנות היא פשע, ומשפטי שדה למי שסירב לפעול מתוך פחד הם דבר שבשגרה. הנה דוגמא אקראית שמצאתי בחיפוש זריז בגוגל מצבא ארצות הברית: http://www.nytimes.com/2003/11/06/national/06SOLD.html
שים לב שהעונש הפוטנציאלי יכול להגיע גם לעונש מוות.
אין מה לעשות - בצבא עושים דברים מפחידים, ומי שהפחד ממוות מונע ממנו לפעול בצורה הדרושה לצבא, יונע על ידי פחד ממוות לפעול כמו שחייל צריך לפעול. זו לא ברוטליזציה של הכיבוש, זו הברוטליות של המלחמה כפי שהייתה מאז ומתמיד.

נעם אמר/ה...

דובי,
כנראה הנקודה שלי לא הובנה כראוי: ההתדרדרות ביחס של הישראלים לערבים מחד, והאיום על החיילים בהוצאה להורג מאידך, יוצר ראיית עולם מעוותת בקרב החיילים שתצדיק כל מעשה נפשע שיורו להם לעשות. ובהמשך לדבריך: כמה חיילים הוצאו להורג בישראל על סירוב להסתער? למיטב ידיעתי אף לא אחד. עצם הוצאת האיום הזה מהארון מדברת אלפי מונים על מצב ההנהגה.
אדגים: במלחמת העולם הראשונה כולה הוצאו להורג 48 חיילים מצבא הקייר. במלחמת העולם השנייה הוצאו להורג 15,000 חיילים. לשם השוואה: במלחמת העולם הראשונה הוציאו הבריטים להורג 346 חיילים והצרפתים 650, בעוד שבמלחמת העולם השניה הוציאו אותם צבאות 40 ו100 חיילים להורג בהתאמה.

דובי אמר/ה...

לא ברור לי מה הסטטיסטיקות שלך אמורות להגיד לי. עמידרור דיבר בבירור בהפרזה, ואף ציין את המאסר כאלטרנטיבה "ליברלית". הוא לא ניסה להגדיל את הברוטאליזציה של ישראל, אלא להפסיק את מגמת הפחדנות, זו שקוראת לחיילים "הילדים של כולנו", ושמעודדות את צה"ל להיות יותר עסוק במניעת אבידות לעצמו מאשר בהגנה על חיי האזרחים או חתירה לפגיעה באוייב. זו הפחדנות שמובילה חיילים לירות בילדים בני שלוש, כי לך תדע. העידוד שלה בחברה הישראלית הוא הוא שהופך את צה"ל לצבא ברוטאלי שאינו מסוגל לעשות כלום חוץ מלהפחיד את החלשים ולהתקפל מול הקצת-חזקים.

נעם אמר/ה...

צר לי אבל אני לא מסכים עם הניתוח שלך שפחדנות גורמת לירי בילדים בני שלוש. בעיני חייל שמפחד שמפקדיו ירו בו בגב הוא חייל שאין לו שום שיקול דעת מוסרי וזה הופך אותו למסוכן הרבה יותר, גם לילדים בני שלוש. "הצבא המוסרי ביותר בעולם" לא יכול לוותר על היכולת של חייליו להבחין בדגל שחור מתנפנף בכך שיאיים עליהם במוות אם יסרבו לבצע את פקודות המפקדים.

אנונימי אמר/ה...

ניתוח של שמואלן שונא ישראל

דובי אמר/ה...

אף אחד לא דיבר על לירות למישהו בגב. דובר על משפטי שדה עם עונש מוות, בסיטואציות של קרב. אם תסתכל על כל המקרים בהם אנשים חפים מפשע, כולל ילדים, נורו למוות על ידי חיילים, החיילים דיווחו שהם "חשו מאויימים". באופן כללי הגישה הרווחת עכשיו בצה"ל היא של חשש מתמיד: כל אדם הוא איום ולכן כל אדם הוא מטרה. מלמדים את החיילים לא לקחת סיכונים עם החיים של עצמם, על חשבון חייהם של אחרים.
ושוב, מדובר בסוג מאוד ספציפי של סירוב פקודה, לא בכל סירוב פקודה, לא בסיטואציה בה חייל טוען שפקודה שניתנו לו אינה קבילה, אלא בסיטואציה בה החייל נמנע מלבצע פקודה כי הוא מפחד. זה מצב בלתי נסבל עבור צבא.

נעם אמר/ה...

אני מסכים עם רוב דבריך, אבל הנקודה שלי היא שברגע שהחייל יעמוד במצב שהוא יודע שהמפקד שלו יכול לירות לו כדור בראש כעונש על סירוב, הקו של באיזה מצב זה לגיטימי ובאיזה מצב זה לא לגיטימי הולך ונעלם. ההרחבה הטבעית של מונח ה"הסתערות" יכולה להגיע לכל מקום ולכל פקודה, ובכך הופכת את השיפוט המוסרי של החייל ללא קיים.

אנונימי אמר/ה...

דע לך שאתה די חי וקיים בזכות פקודה של הוצאה להורג של מי שלא נלחם.


במלחמת העולם השניה הצבא הרוסי היה על סף מפלה וחיילים רבים חשבו לברוח מפני המלחמה מכיוון שהיחה מדובר על מוות בטוח.


ההוראה של סטאלין הייתה חד משמעית- חייל שלא קם להילחם נשפט במקום על בגכידה ועונשו מוות.

ברור שחיילים לא העזו להיכנע והתוצאה הייתה ניצחון על הצבא הנאצי ושחרור מחנות השמדה והצלת העולם מציפורני הנאצים.

האם אתה גם מתנגד לפקודה של סטאלין?


דרך אגב עמידרור לא התקרב אפילו באחוז לדבריו של סטאלין.