31 במרץ 2011

המנון הליבריוגנד

לברוך מרזל ולמיכאל בן ארי יש תנועת נוער. המטרה המוצהרת של תנועת הנוער שלהם היא להתנכל לזרים ו"להבהיר להם שהם לא רצויים עד שילכו" , והיא מושגת על ידי הטלת אימה על ציבור חסר ישע וחלש, וזאת בשם הקשר המיסטי בין הגזע היהודי לאדמת ארץ ישראל.
השיר "ישקשקו עצמות הרקב" (Es zittern die morschen Knochen) היה השיר הרשמי של ההיטלר יוגנד, שני בפופולריות שלו רק לשירו של הורסט וסל. אני מביא כאן תרגום חופשי שלו, מותאם כך שגם חברי הליבריוגנד החדשים יוכלו להתחבר למילותיו:

ישקשקו עצמות הרקב
של עולם לפני הקרב
אימה ופחד תתנפצנה
נצחוננו כבר מובטח

מצעדנו לא ידום
גם כשיגבר הצל
כי היום ציון תשמענה
ומחר - תשמע תבל 

ואחרי מלחמת שמד
עולם בחורבותיו ירבוץ
אך רוחנו לא תפולנה
אותו נבנה מהיסודות

מצעדנו לא ידום
גם כשיגבר הצל
כי היום ציון תשמענה
ומחר - תשמע תבל

ונזיפות המבוגרים
יפלו על אוזן ערלה
ואם תקום עלינו חרב
עדיין לנו התהילה

מצעדנו לא ידום
גם כשיגבר הצל
כי היום ציון תשמענה
ומחר - תשמע תבל

את השיר הם לא יבינו
רק עבדות ומלחמה
בינתיים נתעצמנה 
דגל החרות יונף


מצעדנו לא ידום
גם כשיגבר הצל
בישראל חירות הקיצה
ושלנו התבל.


והמקור:




26 במרץ 2011

עיוות המציאות של עמידרור

הקדמה: הפוסט הזה נכתב בעקבות התבטאותו הבזויה של יעקב עמידרור הקוראת להוציא להורג חיילים המסרבים פקודה. אנסה להראות שההתבטאות הזה לא נולדה יש מאין וכי היא חלק מתהליך ברוטליזציה המתרחש בלאום הישראלי בכלל, ובצבא הישראלי בפרט. 

***
ביום הראשון למבצע ברברוסה הורתה מפקדת דיוויזית הרגלים ה12 לחייליה לא להתייחס אל "לוחמי גרילה" (Freischarler) כאל שבויי מלחמה ובמקום זאת "לשפוט אותם במקום על ידי קצין" (שימוש בלשון נקייה להוצאה להורג). מפקדת הארמייה ה16 לא איחרה אחריה והכריזה שבגדודים הפרטיזניים, כמו גם בכל האזרחים המגישים להם סיוע כלשהו, יש "לנהוג כבאנשי גרילה" (כלומר, להוציאם להורג). דיוויזית הפאנצר ה18 הוציאה פקודות דומות בראשית אוגוסט, ועד מהרה התגלה שמדיניות זו רק מגבירה את התנגדות לוחמי הגרילה והאוכלוסיה הנכבשת, אך הדבר לא מנע ממפקדות נוספות להמשיך להוציא פקודות ברוח דומה. 
למדיניות החיסולים של הצבא הגרמני שבאה כתגובה להתנגדות האזרחית לכיבוש היתה השפעה עזה על הברוטליזציה של החיילים: כיוון שהמונח "פעילות פרטיזנית" היה שם קוד לכל פעילות אקטיבית או פסיבית של האוכלוסיה הנכבשת, ניתנה בעצם הצדקה לכל פעילות נפשעת של כל חייל גרמני כנגדה, ואלה היו לרוב: רצח, הרס, שוד, ביזה, אונס ועינויים, ועליהם, לרוב, לא נענש החייל ולעיתים קרובות אף זכה בשבחים מטעם מפקדיו.
לעיתים השימוש במונח "פרטיזן" לא היה מספיק, במיוחד שדובר בנשים וילדים, ולכן הוכנס גם השימוש במונח "סוכן" או "מרגל". באוקטובר 1941 הזהירה דיוויזית הרגלים ה12 ש"מידע מועבר בדרך כלל על ידי בני 11 עד 14" והמליצה על מלקות כעל אמצעי החקירה המועדף: "כמה טפיחות על הגב" יקצרו במידה ניכרת את תהליך החקירה, נאמר שם.
האצת תהליך הברוטליזציה בקרב הצבא הגרמני יצר צורך בצידוקים אידיאולוגים רבים יותר, וכך, מתן גושפנקה חוקית לפשעים הנעשים באויב, הסובלנות נוכח עבירות משמעת שעושים החיילים באויב ואכיפה אלימה של משמעת בכל הנוגע לביצועים הקרביים של החיילים היו קשורים כולם זה בזה.

***

ערב מבצע ברברוסה הורה מפקד קבוצת פאנצר 2 לקציניו לנקוט אמצעים חמורים יותר כנגד הפרות משמעת והדגיש ש"עריקים יירו בו במקום". באמצע אוגוסט נאם מפקד דיוויזית הפאנצר ה18 (שהשתייכה לקבוצה זו) לקציניו: "צריך להעמיד את החיילים על כך שפחדנותם אינה רק דבר מחפיר ביותר, כי אם גם אחד הפשעים המסוכנים ביותר שחייל יכול לבצע כיוון שלא זו בלבד שהיא חותרת תחת יסודות המשמעת, אלא היא גם מחלישה את כוח המחץ של החיילים. בסכנה זו יטופל בכל מקרה בעזרת העונש הכבד ביותר – עונש המוות".
ב25 לפברואר 1943, הוציא היטלר את הפקודה הבאה: "נמסר לי שבמהלך הנסיגות והפינויים של השבועות האחרונים היו כימה ארועים לא נעימים ולא מוצדקים ... זה מצב בלתי נסבל ... הסיבה לכך היא שמפקדים אינם משתמשים בכל האמצעים ... אני תובע לכן שכל קצין ומש"ק, ובמצבים מיוחדים כל חייל אמיץ, יכפה את מילויין של הפקודות ... ויפתח מיד באש בכל מקרה של אי ציות. זו אינה רק זכותו, כי אם גם חובתו".

***

התוצאה של הפקודות האלה הפכה את החייל הרגלי הטיפוסי לאדם מבוהל ביותר הן מהאויב והן ממפקדיו. תמונותיהם של חיילי וורמאכט מחייכים ומצלמים את הפרטיזנים על עמודי התלייה ניתנות להבנה כעיוות הסופי של נפשות החיילים בידי שיטת משמעת טרוריסטית הנתמכת באידיאולוגיה רצחנית, שהשיגה את מטרתה בשימור לכידות הצבא במחיר הרס המרקם המוסרי של הפרט. הדה-הומניזציה של האויב היא מיסודות המלחמה: חייל המזהה אנושיות של הפרט העומד מולו ילחץ על ההדק לעיתים נדירות בלבד. השנאה או הרצון לנקמה מכוונים כלפי יישות אמורפית המהווה את "האויב" וחיילים המגלים כי הרגו אדם שאינו שונה מהם עשויים להיתקף ברגשות אשם, או אפילו מרמור כלפי מי ששלח אותם להרוג. 
מכאן, החינוך האידיאולוגי הוא נדבך קריטי בהפיכתו של חייל למכונת הרג ממלאת פקודות.  ללא הכנה נפשית ומנטלית נכונה לא יוכל השלטון לדרוש מחייליו להקריב את עצמם ואת חבריהם, ולא יוכל לדרוש מהם למלא כל פקודה בלתי מוסרית שתינתן להם אם הם לא יאמינו בצדקת דרכם.
בזכרונותיו כותב גיזברג פוהל, שהתנדב בגיל 18 לוואפן אס.אס: "בהיותי איש צעיר עשיתי מזה בקלות יותר ממה שזה היה. אחרי הכל, הלכנו לרוסיה, רצינו להשמיד שם את תת האנושות. הייתי משוכנע מאוד בתפקידי, בטוח שאני צודק. וכשזה הולך רחוק כל כך אז אתה לא חושב הרבה, ואז נשאר רק דבר אחד – זה או הוא או אני". וממשיך גוסטב קפקה, שהיה בן 9 בזמן ליל הבדולח: "זה היה נורא מרשים. שצעדו אנשי פלוגות הסער הייתי לצידם של החזקים. היהודים – הם היו האחרים".

***

הנוכחות הצבאית של מדינת ישראל בשטחי פלסטין נמשכת כבר 44 שנים. רובם המוחלט של חיילי הצבא נולדו למציאות שבה הלאום הישראלי שולט בלאום הפלסטיני. החינוך האידיאולוגי שקיבלו בילדותם הושפע מפיגועים אכזריים ופחד קמאי שהוטמע במידה רבה על ידי המדינה ש"כל העולם נגדנו" וכי בכל רגע יקומו עלינו הערבים לכלותינו. בשנים האחרונות מצעדים של תנועות המאמינות בעליונות הגזע היהודי עוברים בערינו בדיוק כמו אז, ופוגרומים נערכים בגופם וברכושם של ערבים בדיוק כמו אז. הדה הומניזציה של הערבים בחסות המדינה כבר אינה מתבצעת במחשכים: 
קריאתו של עמידרור היא השלב הבא בברוטליזציה של הכיבוש: לחייל לא תיוותר ברירה אלא להצדיק לעצמו את האלימות בה הוא נוקט כלפי העם הנכבש. עיוות המציאות שכופה המדינה על בניה מתקרב לשלב קריטי: קריאות לרצח קולקטיבי של ערבים מתקבלות באהדה, ה"פרטיזנים" הפלסטינים מוצאים להורג ללא משפט כעניין של הרגל, והטרמינולוגיה החדשה שמכתיבה המדינה מנסה לעצב תמונה שהופכת את הפשעים שמבצעים חייליה בפלסטין לכורח המציאות, למלחמת אין ברירה, או אנחנו או הם, ורק אחד יכול לשרוד. במציאות כזו מהדהדים מילותיו של מפקד פלוגה באוסטהיר, צבא המזרח של הוורמאכט: "אנחנו מנסים לשנות את העולם בתקווה להחיות מחדש את המעלות הישנות שנקברו מתחת לערמות זוהמה שהורישו לנו קודמנו. ניתוח זה חייב להיות אכזרי, ואם ייכשל, אלה מאיתנו שעדיין יוותרו בחיים יישפטו ללא רחמים, יואשמו באין ספור מעשי רצח, ללא מחילה. לכן, על החיילים לזכור כי החיים הם מלחמה והמלחמה היא החיים, החירות אינה קיימת"



3 במרץ 2011

מראה יהודית

אדם בשם יהושע הס פרסם היום מאמר באתר הקול היהודי בשם תנועת "דרך חיים". קוראת שלחה לנו את המאמר ששונו בו המילים יהודי לארי וערבי ליהודי, ובוצעו מספר שינויי עריכה מינורים. להלן מסמך שיכול היה בקלות להכתב בגרמניה של שנות העשרים והשלושים, מודל ישראל של 2011. פוסט אורח ראשון:

העימותים המתרבים בין יהודים לארים, הפעם – שלא כפי שהורגלנו – ביוזמת הארים מעלים את השאלה: למה נגרמת אנרכיה? שלש סיבות, וגם מה יש לסוציאלים הלאומיים להגיד על כך .

א. 
מניע ראשון המאפיין את מי שפועלים באופן עצמאי כנגד היהודים הוא – הדאגה למדינה גרמנית. אלו אנשים שרוצים לחיות במדינה גרמנית, ולצערם הולכים ומגלים שהמדינה פועלת בכיוון ההפוך יותר ויותר.
גרמנים רבים כבר רואים זאת בעיניים: יש כיום איום ממשי על הקיום הגרמני בארצנו. יש עדיין מי שחושב שמדובר רק במקרים בודדים בשוליים, אבל מי שיודע מה באמת קורה בשטח כבר אינו משלה את עצמו. בשטוטגארד ובהאנובר, בשכונות ברלין ומינכן, בבון ובדרזדן, בברנדנבורג ובבוואריה, בפרנקפורט ובליפציג – איפה לא? – יש תהליך מואץ של חדירה יהודית הפועלת בכל הדרכים להשתלטות ולטמיעה (ולא נאריך כאן בתיאור הדברים, שחלק מהם הולך ונחשף לאחרונה בתקשורת המוכנה לעסוק בכך). המאבק בשמאלנים הוא רק חלק מהמלחמה הזו, אבל החלק היותר קשה וחשוב הוא מול היהודי שאינו נראה כאויב, מתחנחן ומתייפה אבל מטרתו זהה לאויב הגלוי.

אם המדינה היתה רוצה להיות מדינה גרמנית, היא הייתה נחלצת לפעול בעניין מזמן. אבל לא די בכך שהמדינה אינה דואגת לארים במאבק הזה, היא מפריעה להם! כל מי שמנסה לפעול למניעת חדירה, השתלטות והתבוללות – יודע היטב שבהרבה מקרים "כוחות הביטחון, החוק והסדר" רק יפריעו לו.
ככל שמגמת השלטון מתבהרת, ככל שמתברר שהשלטון פועל נגד האפשרות שיתקיים כאן רייך גרמני, יותר ויותר גרמנים מחליטים לפעול ללא השלטון. זוהי הסיבה הראשונה להתגברות האנרכיה.

ב. 
הכוחנות הפכה בגרמניה לערך עליון. אם אני כוחני אני קיים, ואם לא – אז לא. את השיעור הזה לימד המיעוט היהודי בהשתלטותו על הכלכלה, ולמד הציבור הגרמני ארי בגירושם ממקומות עבודה.
כך יש התעלמות מוחלטת מעבירות בניה בבתי הכנסת – בעוד בכנסיות יש אכיפה חריפה, כך תלונות של ארים כנגד יהודים (למשל על הטרדת בנות) נסגרות, ותלונות של יהודים כנגד ארים מטופלות בחומרה, וכך מופקרים אזורים שלמים בארץ כמו ביירן וברנדנבורג לחסדי עבריינים בעוד נגד גרמנים טהורי דם לא מהסס הצבא לפעול בכוח.

במציאות הזו, כשהשלטון פועל רק תחת איום בכוח, ומי שלא פועל בכוח פשוט דורכים עליו, אין פלא שהציבור פונה לאפיקים כוחניים של פעילות.
כשהמדינה מעודדת אנרכיה וכוחנות, יותר ויותר חלקים מהציבור לומדים את השפה ולא מוכנים להישאר יותר פראיירים. וזו הסיבה השניה לצמיחת האנרכיה.

ג. 
מיהו האויב שלנו? –גרמניה של היום מסרבת להכיר בכך שהוא יושב בתוכנו. המדינה מנסה בוירטואוזיות להגדיר את האויב כרוסיה; מגמגמת בכל מה שקשור לפרוטוקולים של זקני ציון; ומתכחשת בעוז במה שנוגע למיעוט היהודי החי בתוכנו כאויב.
גם היהודים קלטו את המסר, והם משתמשים בכלים-של-שלום כדי להלחם: פיתוי בנות, רכישת דירות, השתלטות על חנויות ומרכזי בילוי, הכל חוקי ושליו. וסביב זה כמובן, גיבוי של פעולות עברייניות רבות, שהמדינה מתעקשת לכנות פעילות פלילית ולא לאומנית.

ככל שמתחזקת בציבור ההבנה שמול האויב הכי מסוכן לנו כיום המדינה כלל איננה פותחת חזית, הציבור מרגיש שהוא נדרש לפתוח את החזית בעצמו.
יותר מכך: כמו שהזכרנו קודם, המדינה פועלת נגד אותם ארים שמנסים להציל מה שאפשר.
כשמדינה אינה מוכנה להכיר בקיומו של אויב, ועוד יותר – מעודדת ומגבה אותו, זאת כנגד אזרחיה שלה, האנרכיה היא כמעט מוצא הכרחי. וזו הסיבה השלישית להתגברות האנרכיה.

ד. 
ומה אנחנו, החברים בתנועה הנציונל סוציאליסטית, חושבים בעניין?
באופן בסיסי, אנחנו מתנגדים לאנרכיה.
אלא שאנחנו גם מבקשים לכבד ולייקר את מי שהרצון למדינה גרמנית בוער בעצמותיו; אנחנו מבקשים להציף לתודעת הציבור את המציאות לפיה המדינה פועלת נגד קיומה של מדינה גרמנית בגרמניה; ולא מוכנים להאשים את הארי הפשוט באנרכיה שגורם השלטון.

אבל כל זה לא העיקר. העיקר בעינינו הוא לעסוק בגיבוש הנהגה בריאה, הנהגה שאכפת לה מגרמנים-ארים, שמוכנה לזהות את האויב גם כשהוא נוטף נופת צופים, הנהגה שתמנע אנרכיה, על ידי הנהגת כללים המתאימים למדינה גרמנית.

ישראל, מרץ 2011