26 בדצמבר 2011

פולקסיודן

הגבולות החדשים ששורטטו בסיום מלחמת העולם הראשונה הותירו 13% מאוכלוסית גרמניה מעבר לגבול. "גרמנים אתנים" קראו להם אז, או "פולקסדויטשה" כפי שכינו אותם הנאצים שנים לא רבות מאוחר יותר. בניגוד למה שאפשר לחשוב, השארתם של הגרמנים האתנים מחוץ לגבולות המדינה היה דווקא לטובתה: היעדר מיעוט גרמני בטריטוריה כלשהי היה מחליש מאוד את תביעותיה הטריטוריאליות על אותו אזור. כאשר תכבוש גרמניה את השטחים האלה מחדש אחרי 1939, יקבלו הפולקסדויטשה  תפקיד מיוחד בפשעים האיומים שביצעו הגרמנים. למשל: בשטחי פולין הכבושה, מספיק היה בעדות של שני פולקסדויטשה (ולפעמים רק אחד) כדי לשלוח אדם למחנה ריכוז. כפרים שלמים פונו מיושביהם שגורשו מזרחה כדי לפנות מקום לפולקסדויטשה (בינואר 1941 דיבר היידריך על גרוש מליון נפשות לטובת העניין). עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, לקחו לעצמם הפולקסדויטשה רכוש ודברי ערך מיהודים ופולנים כ"פיצוי" על עשרים שנות כיבוש פולני.
הפולקסדויטשה היו גם סמל: פעולות ההתנגדות הפולניות נעשו פעמים רבות גם נגד האוכלוסיה הגרמנית האזרחית בשטחים הכבושים, כמו "יום ראשון העקוב מדם" (כן, עוד בלאדי סאנדיי) בברומברג בו פולנים הוציאו להורג חיילים גרמנים ופולקסדוייטשה שגרו באזור. גבלס, שר ההסברה הגרמני, עט על הטבח כמוצא שלל רב והוציא הוראה לכל כלי התקשורת שאומרת: "חייבים להראות את הברבריות הפולנית בברומברג. הביטוי 'יום ראשון העקוב מדם' חייב להכנס לשיח ולהקיף את הגלובוס. לצורך זה, יש להשתמש בו תדיר". את מעשי הזוועה הראשונים בפולין ערכו כנופיות של פולקסדוייטשה שניצלו את ההזדמנות ואת גיבוי הצבא הגרמני כדי לסגור חשבונות עם שכניהם.
בהמשך המלחמה היו הפולקסדוייטשה חלק אינטגרלי ממנגנון הכיבוש: חלקם השתלבו במנגנון השליטה האזרחי בגנרלגוברנמן ובוורטגאו, חלקם מצאו פרנסה יפה ממתן שירותים לצבא ולאס.אס, וחלקם ניצל את המלחמה כדי להשתלט על שטחים ומשאבים בלי שבעליהם יוכלו להתנגד.

***

אין לי כוונה לסקור את ההסטוריה של הכיבוש הישראלי בגדה. העובדות הן שכעשרה אחוזים מאוכלוסית ישראל נמצאת בשטח שנכבש ב1967 בניגוד לכל חוק ואמנה בין לאומית על העברת אוכלוסיה אזרחית לשטח כבוש. שלא כמו הפולקסדוייטשה, שחלקם ישבו במקומם מאז המאה השמונה עשרה ורק הגבול השתנה סביבם והותיר אותם מחוץ לשטח השיפוט של מדינתם - הפולקסיודן, המתנחלים, הגיעו לשטחי הגדה המערבית אחרי כניסת הצבא. כמו הפולקסדוייטשה, גם להם יש מעמד מיוחד בשטח הכבוש, נעלה הרבה יותר מאלה שאינם בני הגזע הנבחר. מותר להם לשאת נשק ולהשתתף בפעילויות הצבא, רבים מהם - באחוזים גדולים הרבה יותר מכל חלק אחר במדינה - מקבלים כסף מהמדינה אם כעובדי השלטון המקומי או כנותני שירותים לכוחות הבטחון, הם מעורבים באלימות קשה כלפי האוכלוסיה האזרחית הפלסטינית פעמים רבות בגיבוי הצבא הישראלי, והם משתלטים על שטחים פרטיים תוך שהם מנצלים את חולשת הנגזלים ואת סאוב מנגנון המשפט והחוק באזור.
הפולקסיודן מרגישים עליונים על הפלסטינים, אחרת לא היו שם באדמה לא להם. הפולקסיודן עיוורים לסבל שהם גורמים, אחרת היו קמים ועוזבים. הפולקסיודן ממלאים שליחות אלוהית מטעם עצמם, אחרת הדרך היחידה להסביר את שהותם בשטחים הכבושים היא רשע טהור. לפני זמן לא רב שוחחתי עם מכר שגר בהתנחלות "לייט": הוא הגדיר את עצמו כהומניסט, רגיש, אוהב אדם באשר הוא אדם. תוך כדי שיחה הוא אמר שהיה מעדיף שימותו עשרת אלפים פלסטינים ורק שלא תפגע קצה אצבעו של ילד יהודי אחד. הוא לא הצליח להבין את הדיסוננס בין הדימוי העצמי שלו לבין האמירה המזעזעת הזו.
לפני כך וכך שנים כששירתתי בגנרלגוברנמן הישראלי, פגשתי כמה מתנחלים במדים שהתבטאו בקיצוניות רבה אף יותר: הם דיברו על רצח, על השמדה, על תוכניות לפוצץ מסגדים ולהרוג אזרחים פלסטינים כי "זו האדמה שלנו" וזאת בשעה שהם מיטיבים את הכיפה הלבנה הגדולה על ראשיהם ומחייכים, כי כולנו חברים וכולנו יהודים. כולם ידעו, ושתקו.
לא כל המתנחלים הם כאלה. ישנם אנשים שמצאו עצמם במודע או לא במודע נדחקים לגור בשטחים הכבושים: עולים חדשים בגלי העליה של שנות התשעים, משפחות שראו את הקרקעות הזולות ומחירי הבתים הקורצים, את הטבות המס הגדולות ולאידיאולוגיה לא היה מקום בהחלטה. 
השהות הישראלית בשטח גדה המערבית היא פשע, והאוכלוסיה האזרחית הישראלית המתגוררת בו היא שותפה מלאה לפשע הזה: התירוץ של "המדינה שלחה אותם" מגמד את האחריות הזו והופך את האזרחים-מתנחלים לחיילים ממלאי פקודות, זומבים שלא מסוגלים למחשבה עצמאית, שלא יודעים להבדיל בין טוב לרע. אדם הגון לא מתגורר בשטח גנוב, אדם הגון לא יושב מנגד בשעה שבני אדם אחרים מדוכאים בשמו, אדם הגון לא ישן בלילה בידיעה שהוא גונב את מי השתיה של שכניו, אדם הגון אינו מתנחל.
הפולקסיודן הם פושעים. בעליונותם בעיני עצמם הם מבטאים תהום מוסרית ובצדקנותם הם מביאים חורבן על מדינת ישראל. בשנים האחרונות דרכם היא דרכה של מדינת ישראל, ולמרות שרק תשעה ממאה ועשרים חברי הכנסת מתגוררים בשטח הכבוש, הם מכתיבים את מסלול ההרס של הדמוקרטיה הישראלית. בשם הפולקסדויטשה בוצעו פשעים איומים, ובשם הפולקסיודן עדיין מתבצעים. ענישה קולקטיבית של פלסטינים כדי להיטיב עם המתנחלים היא עניין יום יומי. עצימת עיניים מפשעיהם הבוטים ובמקרים רבים אף עזרה ומאמצים להכשירם כמו למשל "חוק המאחזים". כלכלתם ועידודם של אזרחים ישראלים לגור בשטח הכבוש על ידי מתן הטבות מרחיקות לכת שנועדו לקבוע עובדות בשטח. גרוש של משפחות פלסטיניות כדי לפנות מקום לעוד פולקסיודן כמו מה שמתבצע בחאן אל אחמר ובמקומות נוספים בגדה, ממש כמו הפולקסדוייטשה בשעתם. אין לי סימפטיה לאנשים שגרים בשטחים הכבושים, וטוב יעשו אם יקחו את עצמם ומטלטליהם ויחזרו לישראל. סופם של מקביליהם הגרמנים, כזכור, היה רע ומר.

***

לפני פרסום הפוסט הזה שלחתי אותו לכמה אנשים שאת דעתם אני מעריך והם העלו מספר תובנות נכונות מאוד: האם הפולקסדויטשה נושאים באחריות גדולה יותר מהגרמנים שהתגוררו בברלין? לראייתי: כן חד משמעי. זה לא בא להוריד מאחריותם של תושבי ברלין למתרחש בשטחים הכבושים, אלא מעמיס אחריות נוספת על הגרמנים שהתגוררו מעבר לגבול. אלה שנשאו נשק, אלה שבגללם גורשו תושבים מבתיהם, אלה שאת שדותיהם הם גזלו ואת רכושם בזזו. ומה זה אומר עלינו? בדיוק אותו דבר: האחריות של תושבי ישראל, שממשלתם שלחה את המתנחלים אל מעבר לגבול היא אחריות כבדה. פשעם - פשענו, חטאם - חטאנו. עלינו מוטלת אחריות להחזיר אותם לישראל כמו שעליהם מוטלת האחריות לקום ולעזוב. האם אחריותם גדולה יותר? האם פשעם גדול יותר? בוודאי, אך אין לזה כל משמעות: אותה חובה מוטלת על כולנו - לשחרר את העם הפלסטיני מעול הכיבוש, מהשלטון הצבאי בו הוא נתון כאסיר בארבעים וארבע השנים האחרונות. לתת לאזרחים הפלסטינים למשול בחייהם ולהחזיר להם את אדמתם, כי לא שלנו היא.
ומה הפתרון? האם עלינו לצפות שהפלסטינים יכירו בגבולות 67 וישמחו במה שניתן להם? ובכן, באופן אישי הייתי רוצה לראות מדינה אחת בה לכל התושבים זכויות שוות ולא משנה מה דתם, גזעם או מינם. מדינה בה כל אזרח יוכל להתגורר איפה שרק ירצה: פלסטיני יוכל לגור בתל אביב ויהודי יוכל להתגורר בשכם. הייתי רוצה לגור במדינה אחת בה כל אחד מ12 הפולקסיודן  שנעצרו בעקבות ידוי אבנים ושוחררו מיד לאחר מכן יקבלו את אותו העונש כמו מוחמד טהא מסילוואן שנידון לארבע שנות מאסר בעוון זריקת אבנים. מדינה אחת בה החוק יעמוד לצידך ולא משנה אם אתה פלסטיני או יהודי. עוול הוא עוול, ומדינה התומכת בעוול היא אינה מדינת חוק. המדינה בה הייתי רוצה לגור היא מדינת חוק ומדינת צדק - וכל זאת בלתי אפשרי כל עוד יושבים הפולקסיודן במקומם והשלטון מגבה את שהותם על חשבון אוכלוסיה מדוכאת.

***

הבלוג הזה "חוגג" השבוע שלוש שנות פעילות. שלוש שנים בהן נרשמה ההתדרדרות מוסרית מואצת, בהן הבושה יצאה מהארון והגזענות משתוללת ברחובות. צעד אחר צעד הדמוקרטיה הישראלית מאבדת עצמה לדעת בידי מטורפים גזענים ואלימים, ואין תקווה באופק. ההשוואה לגרמניה לא באה בקלות והיא מלווה במטען רגשי גדול ובפחד גדול עוד יותר. "איך יכלו הגרמנים לעמוד מנגד בשעה שמנהיגיה הובילו את המדינה אל חורבנה?" "למה לא עשו כלום?" "למה לא מחו בשם זכויות האדם?" היום קל לנו לשאול את השאלות האלה שנראות בנאליות ופשוטות: יש טוב, יש רע, וקל להבדיל בינהם. גם אצלנו ההבדלה ברורה, למי שרוצה לראות אותה, מי שלא עוצם עיניים בשם מוסר מעוות או אידיאליזם צדקני. ההבדלה היא ברורה ואנחנו לא בצד של הטובים. בעוד ארבעים וארבע שנים, שהנכדים או הנינים שלכם ישאלו אתכם "איך יכולתם לעמוד מנגד? למה לא מחיתם? לא ראיתם לאן מתקדמים הדברים?" תוכלו לומר בלב כבד: לא. לא ראינו. היו אלה המתנחלים, החיילים, הכהניסטים, נוער הגבעות, לא אנחנו. 
אלה כן אנחנו, כולנו. וכולנו נשלם את המחיר.


21 בדצמבר 2011

פשעים נגד האדם

יום אביבי אחד בשבוע האחרון של מרץ של שנת 1933 ישב ריימונד פרצל עם אהובתו החדשה על תלולית של ירק באזור גרונוואלד שבמערב ברלין. הם הביטו בעננים הקלים שחלפו מעליהם, הריחו את ריח שרף האורנים - והתנשקו. היה זה כנראה יום טיולים בבתי הספר, מכיוון שכל עשר דקות בערך עברה לידם קבוצת תלמידים מלווה על ידי מורה, וכמעט בכל פעם פנו אליהם התלמידים, כמו ברכה עליזה וקראו במקהלה "יהודים, התפגרו!". פרצל לא היה יהודי, אך צ'רלי, בת זוגו, כן היתה. 

אמיר דב היה ילד בן 11 בשנת 1933. הוא זוכר איך היה יוצא עם פח טרפנטין לנקות את הכתובות שמרחו הנאצים על החנות המשפחתית. לורה מיינצר היתה בת 10 באותה שנה כאשר החלו ילדים גרמנים להתרחק ממנה משום שהיתה יהודיה. זאב בוקסבאום היה גם הוא בן 11 והוא זוכר כיצד בשעה שישבו לשולחן השבת עברה ברחוב משאית עמוסה באנשי אס-אה שצעקו "יהודה התפגר".

***

בדצמבר 2011 בילתה בגן ציבורי בגבעה הצרפתית בירושלים משפחה ערבית. אחת הנשים היהודיות במקום דיברה בקול רם על חוסר הנוחות שלה מלהיות בקרבת ערבים, וכי זוהי שכונה יהודית ולא שכונה ערבית. בעלה של היהודיה, עקיבא הכהן, שהורחק מיצהר בצו מנהלי, מדווח בגאווה כי המשפחה הערבית עזבה את המקום בכעס תוך שהאישה הערביה צועקת שהיא לא רוצה להיות במקום בו לא רוצים לקבל אותה.

בדצמבר 2010 יצא מביתו עלי מוסטפה, סטודנט ערבי הלומד בצפת, רק כדי לגלות כתובת "ערבים החוצה" מרוססת על מכוניתו.

בנובמבר 2011 נופצו בפעם השלישית חלונות רכבו של עלי סרחאן מעכו: "אני מפחד על הילדים שלי" הוא אומר, ומתכנן לעזוב את השכונה בעקבות האלימות. כך עשה גם דאוד סאלום, מאותה שכונה בעכו לאחר שגם מכוניתו הושחתה על ידי יהודים.

***

עם כל הפילוסופיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפוליטיקה, הלאומנות וההומניזם, קל לשכוח שמאחורי כל מתקפה גזענית כזו עומד אדם. האישה הערביה שעזבה בכעס את גן המשחקים בירושלים לא תשכח את מעשה הנבלה של גב' הכהן לעולם. הילדים שנשלחים לנקות את כתובות בריוני ההתנחלויות לא ישכחו זאת לעולם, וילדיו של עלי סרחאן לא ישכחו לעולם איך הוברחו מביתם על ידי יהודים אלימים - בדיוק כפי שריימונד, אמיר, לורה וזאב לא ישכחו את אשר נעשה להם. הפגיעה האישית, זו המקטינה את הגדרתך לגזע, סטראוטיפ עלוב ומתעלמת מכל השאר - היא הפגיעה הקשה מכל. אינך אדם יותר. אתה חפץ, אתה דבר. כל המקטין אדם כאילו הקטין עולם ומלואו ואנשי עליונות הגזע, יהיו אלה יהודים, גרמנים, לבנים או שחורים - אשמים כולם באותו הפשע. פשע נגד האדם.
הגזענות והלאומנות היהודית-ישראלית יצאה מהארון שבו התחבאה שנים רבות מבויישת ונכלמת שרק לא תדמה לזו הגרמנית שגבתה ממנה מחיר נורא כל כך, והיא משתוללת ברחובות: מוחמד בכרי סיפר שכאשר נהג ברכבו בפלורנטין וביקש עזרה מרוכב קטנוע, שלח אותו האחרון לסוריה או למדינה ערבית אחרת - כי זה אינו מקומו. הגזענות כבר לא מתביישת והיא נישאת בראש חוצות, בגאווה ולא במחשכים, בתרועה ולא בלחישה. היא נישאת מעל דוכן הכנסת, בישיבות הממשלה, ברחובות תל אביב עם "משמר השכונה" של מרזל ובן ארי. היא נישאת בהפגנות טוהר הגזע בבת ים ובגני המשחקים בעכו וירושלים. היא מרוססת על קירות המסגדים והבתים בגדה המערבית וביפו והיא זועקת מהתקפותיהם האלימות של צעירי טוהר הגזע על עוברי אורח ערבים בירושלים. זו אינה השתלטות שקטה - זוהי מלחמה, והיא מאיימת על כולנו - מה שיעבור עכשיו כהתקפות נסבלות יהווה את הבסיס להתקפות הבאות שיהיו חמורות הרבה יותר. הכתובת זועקת מהקיר ואנו עוורים מכדי לראות אותה, מנחמים זה את זה ב"יהיה בסדר", "אצלנו זה לא יקרה", "העולם לא יתן לזה לקרות כאן". ובכן, זה כבר קורה כאן אצלנו ואנו שותפים שקטים למתרחש. עד היום כמעט אף עבריין אלימות גזענית לא נשלח לכלא, קריאות לרצח בני אדם או לפגיעה בחרויותיהם הבסיסיות זוכות לרוב להתעלמות, וכאשר כן מתקבלת ההחלטה למצות איתן את הדין הן נחקרות ברשלנות פושעת של ארבעים שניות במגרש החניה. 
ממשלת ישראל חתמה עסקה עם שטן הגזע, והוא ישא אותה לקדנציה שניה שבה המצב רק ילך ויחמיר, הפגיעות ילכו ויעמיקו והדמוקרטיה תלך ותעלם. הנתיב - ברור. ההסטוריה זועקת שישמעו אותה, ומושתקת שוב ושוב בשם הפטריוטיזם. כל שנותר הוא לפנות למצפונם של תושבי ישראל היהודים. לספר להם על העוול, על ההשפלה, על הפשע הזה שכולנו שותפים לו. וכפי שאמר מוהנדס גנדי: קולו של האדם לעולם לא יוכל לגמוע את המרחק אותו עובר קולו הדק של המצפון.


17 בדצמבר 2011

עשבים שוטים


בעקבות הסכמי ורסאי נאסר על גרמניה להחזיק צבא גדול יותר מ100,000 חיילים, דבר שהשאיר המוני מובטלים שאלמלא ההסכמים היו ממשיכים במסלול הצבאי. חיילים אלה התקבצו בחבורות פארא צבאיות שנקראו הפרייקורפס, הגדודים החופשיים, והסתובבו ברחבי גרמניה בכסות של "אגודות אתלטיקה", "חוגים", "סוכנויות בילוש", "חברות הובלה" ו"כנופיות עבודה" שחיו מסחיטה של איכרים או שמשו כלי בידיהם של פוליטיקאים מקומיים כמו בנסיונות ההפיכה הכושלים של תחילת שנות ה20. "הכל היה טוב יותר אילו הרגנו יותר אנשים" נהג לומר אז וולפגנג קאפ, מראשי הפרייקורפס. עם עלית כוחה של המפלגה הנציונל סוציאליסטית התמזגו גדודים רבים לתוך הס"א בראשות רוהם, והפכו בפועל לצבא הפרטי של המפלגה הנאצית.
בניגוד לותיקי המלחמה השמנים שבילו את רוב יומם במרתפי בירה מעופשים ב"קטפלסיה של חזירים" כפי שכינה זאת פטריק ליי פרמור הבריטי, החלו גם צעירים להתגייס לשורות הס"א. היו אלה בעיקר מובטלים שנהגו לשרוץ מחוץ למסבאות או לאולמות הריקודים, "פליטי המערכת" או "שבאבניקים" כפי שודאי היו נקראים היום, שהמסגרת הנוקשה שסיפק האס אה נתנה משמעות לחייהם. הם קובצו בפיקוחם של מפעילים מבוגרים ומנוסים יותר בעלי עבר מרשים של פעילות אלימה, ופיתחו תת תרבות הדומה לכל צורה אחרת של תת תרבות עבריינית: חברי הכנופיות מרחו סיסמאות וצלבי קרס על קירות, ובהמשך התבגרו לפעילות טרוריסטית למחצה שבה הם טיפסו על ארובות כדי להניף דגלים או חיבלו בכנסי יריביהם שהם מסתערים על הפגנות עם אלות ולעיתים אף נשק חם. החברות בתנועה הסוחפת הפכה את הצעירים מבטלנים חסרי כיוון למובילי המהפיכה, ומצעדי לפידים וטקסים הוסיפו מימד של קדושה: הלאומנות הובילה אותם אל מעבר ליום יום, אל הירואיות, רעות ואף מרטיריזם.

"מחשבה אידיאולוגית נעשית משוחררת מן המציאות שאנו חווים בחמשת חושינו ומתעקשת על מציאות אמיתית יותר החבויה מאחורי כל הדברים המוחשיים, שולטת בהם מתוך אותו מקום מחבוא ותובעת חוש שישי שיאפשר לנו להתוודע אליה" כתבה חנה ארדנט וזה בדיוק מה שהציעה המפלגה הנאצית: אידיאולוגיה בלתי מתפשרת שהציבה את הגרמני הארי בעמדה בו הוא נעלה מכל אדם והבטיחה לתומכיה גן עדן. "כל המפלגות  היו רק קבוצות אינטרסים, חסרה להם נשמה, חסרו להם קשרים רוחניים. אדולף היטלר הופיע כמי שנושא עימו דת פוליטית חדשה" הסביר קצין ס"א ב1933 את הסיבה להצטרפותו למפלגה.
זאת ועוד: המפלגה הנציונל סוציאליסטית ניכסה לעצמה את הפטריוטיזם. כל מי שלא תמך בה הפך לבוגד, אויב המדינה. היא ניצלה את העובדה שהקומוניסטים תקפו את המשטרה ואת מוסדות המדינה וכך היתה זו המפלגה הנאצית שקיבלה את השוטרים והפקידים בזרועות פתוחות ו"הגנה" עליהם מפני הקומוניסטים. כמו ברוב הצורות של אלימות פוליטית, האלימות הנאצית היתה מלווה בצדקנות מוסרית, וכפי שהיו אלימים וכוחניים, כך הצטיירו בעיני ההמונים כשומרי החוק והסדר מול האנרכיזם הקומוניסטי וכך זכו גם בתמיכת מעמד הביניים. 

***

הכנופיות האלה קיבלו אצלנו את השם "נוער הגבעות", אך הם רק חלק ממנגנון מפלגתי פולקיסטי גדול בהרבה. גם הם מורחים את סמליהם וססמאותיהם הלאומניות על קירות בתי תפילה, גם הם משליטים טרור על אוכלוסיה אזרחית שלווה, גם הם פועלים בתוקף "צו עליון" המעניק להם עליונות גזעית ומוסרית, ובאופן דיכוטומי להפליא גם הם נכסו לעצמם את הפטריוטיזם ותמיכת הממסד.
יהיה זה תמים לחשוב שחברי הכנופיות האלה ישארו בתחום הגדה המערבית בעת פקודה, וכמו שראינו בזעיר אנפין בזמן ההתנתקות, הם יודעים יפה לצאת ולחסום את כבישי הארץ ורחובות הערים הראשיות בישראל כאשר מנהיגיהם ה"מהוגנים" פוקדים עליהם. יפה עשו ראשי המתנחלים שהתנערו מהאלימות שהופנתה כלפי "הממסד" בתקיפת הבסיס הצבאי והקצין הישראלי, אבל גם שם בצבץ ראשה המכוער של האמת מפי כמה ממנהיגיהם: "לא נשתף פעולה עם ההתבכיינות הזו והישיבה על ספסל הנאשמים" אמר מיכאל בן ארי, והחרה החזיק אחריו דני דיין שטען כי זהו "מסע הסתה פוליטי מכוער נגד ההתיישבות ביש"ע".
ידה המהוגנת של התנועה הפולקיסטית מחבקת את הפטריוטיזם המיליטריסטי הישראלי בעוד היד השניה מכה במתנגדיה, יהיו אלה פלסטינים שאת אדמותיהם גזלו, ארגוני שמאל החושפים את האפרטהייד המשתולל וקוראים לסיום שלטונם, או אפילו קציני צבא הפועלים בניגוד לצו הפולק.
נוער הגבעות הוא סימפטום של הלאומנות הפולקיסטית הישראלית. הוא אינו מנותק מההשתוללות הלאומנית בכנסת או ההשתלחות הבלתי פוסקת בשלטון החוק. הטרוריסטים האלה יודעים שגם אם יתפסו הם ישוחררו בלי עונש משום שהם ממלאים את רצון שולחיהם - להראות מי הריבון ובאותה השעה להישאר ממלכתי ונקי כפיים, והריבון הזה מסתתר במפלגות הביו-פוליטיות, בעמותות הציוניות ובארגונים הסמי-ממלכתיים, ובאותה העת מממן את כנופיות הטרור הללו. והפטריוט בעת ההיא - ידום.




10 בדצמבר 2011

למי השוו הגרמנים - או - ישראל לא תהיה גרמניה



ב14 ביולי 1934, כשבועיים לאחר ליל הסכינים הארוכות בו נפטר היטלר ממתנגדיו בהאשמות בגידה והוצאה להורג במקום, נתלה רמקול על פסל המזרקה בחמניצר פלאץ שבדולשצן. וויקטור קלמפרר, פילולוג יהודי מומר ואשתו אווה עברו לידו בזמן שהשמיע נאום נלהב של היטלר והצית ויכוח בין בני הזוג. מר קלמפרר טען שהוא מזכיר לו את קולה דה ריינצו, טריבון העם ברומא אשר ב1374 גרש את ראשי מפלגות האצילים והכריז על הקמתה מחדש של הרפובליקה הרומית (ועל שמו נקראת גם האופרה הראשונה של ואגנר), ואילו גברת קלמפרר טענה שהקול הבוקע מהרמקול מזכיר לה מטיף קנאי בשם יאן בוקלסון (הידוע בכינויו יאן מליידן). את אותה ההשוואה ערך גם פרידריך רק מאלצוון, אשר ב1937 פרסם ספר שהשווה בפרוטרוט את היטלר לאותו יאן מליידן ואת המשטר החדש לכת הרצחנית ששלטה במינסטר במאה ה16 - האנבפסטיסטים. כאשר עלו האנבפטיסטים לשלטון במינסטר ב1534 הם ארגנו שריפות ספרים, השחיתו דיוקנאות ופסלים, הטבילו בכח את מי שלא הצטרף אליהם והוציאו להורג את מתנגדיהם, ממש כמו הנאצים בתקופת הקלמפררים.

יאן מליידן


***

בכל דור ודור קם מישהו לכלות מישהו אחר, לפעמים הוא מצליח יותר ולפעמים פחות. היום, בראי השנים, ההשוואה שעשו אווה קלמפרר ורק מאלצוון לא נראית מופרכת או מיותרת, וגם היא הסתמכה על ארועים אקטואלים שהושוו לארועים מההסטוריה ועזרה להם לעכל את המתרחש. היום אנחנו יכולים לומר בפה מלא שההשוואה - שאז נראתה נוראה כל כך, לא התחילה להכיל את מה שעמד להתרחש. אל לנו לעצום עינים ולהתחבא מאחורי המנטרה "ישראל לא תהיה גרמניה": גם הגרמני הממוצע בשנות השלושים לא דמיין לעצמו שהדברים יגיעו להיכן שהגיעו. כאשר את המדינה מוביל "אספסוף מרושע", כפי שהגדיר זאת אריק ווגלין, אסור להתכופף ולחכות שהנחשול יחלוף. כאשר את החוקים מכתיבים מנוולים ששמים גזע לפני אנושיות, חובה לקום ולצעוק. כשם שלא יעלה על הדעת להצדיק הפרדה גזעית בגרמניה של שנות השלושים - כך צריך להלחם באותה הפרדה גזעית כאן בישראל. באותה מידה שאסור היה לתמוך בגזל הרכוש היהודי בגרמניה, כך אסור לעמוד מנגד כאשר הרכוש הפלסטיני נגזל בשם עליונות הגזע. לאומנות גוררת עימה עיוורון צדקני, וכאשר אנו קוראים היום את אמירתו של פדר (Feder), האב הרוחני של מצע המפלגה הנאצית בהמשך לנאום של היטלר מאוגוסט 1924: "הרייך הגרמני יהיה ביתם של הגרמנים - לא של היהודים", הדהוד המילים האלה: בית לאומי ליהודים - ולא לערבים, צריך להעביר צמרמורת בגוו כל ישראלי.

***

בנובמבר שעבר ביקרו בארץ 45 אנבפטיסטים והביעו תמיכה מלאה בישראל ובתושביה היהודים. והגלגל - ממשיך להסתובב.


5 בדצמבר 2011

אורוול צדק

ב1945 כתב ג'ורג' אורוול:

לכל הלאומנים יש את הכח להתעלם מקווי הדמיון בין סדרת עובדות דומות. לאומן בריטי ילחם בעד זכות ההגדרה העצמית של עמי אירופה ויתנגד לה בהודו בלי להרגיש שמץ של אי-עקביות. פעולות נחשבות טובות או רעות לא בזכות עצמן, אלא על פי מי שמבצע אותן ואין כמעט יוצאים מהכלל: עינויים, שימוש בבני ערובה, עבודות פרך, גירוש, כליאה ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים - כל אלה לא משנות את הצבע המוסרי כאשר הן מבוצעות על ידי "הצד שלנו".
לאומן לעולם לא יהיה הומניסט, שהרי הוא שם את הלאום לפני האדם, וכל מה שנותר הוא להסכים כי אורוול צדק.


20 בנובמבר 2011

מותר להשוות, חייבים להשוות - או, איך בולעת הלאומנות את הדמוקרטיה


הדמוקרטיה הגרמנית לא בוטלה ביום אחד. קדמו לה שנים של ארגון, תככים, ובנית כח שהיה חזק מספיק לוודא שמהפכה חוקתית שכזו תעבור בלי התנגדות, ושגם מוסדות המדינה וגם האזרחים יקבלו את הדין בלי להתמרד. ראשית, דאגה המפלגה הנציונל סוציאליסטית לבנות לה כח לוחם למספר מטרות: הגנה עצמית, תקיפת התחרות, ומיצוב עצמי בתור כח שיחזיר לגרמניה את הכבוד שנגזל ממנה. היו אלה החולצות החומות בתחילה ומאוחר יותר כוחות האס.אה המאורגנים יותר שצעדו ברחובות, נטעו פחד באויבי המפלגה, וגאווה בתומכיה. שנית, הכין גבלס את דעת הקהל למהפכה המתקרבת: פחד מאויבים מחוץ, ופחד גדול יותר מאויבים מפנים. ושלישית, ואולי הדבר החשוב ביותר: כסף. אחזקת כוחות האס אה לבדם, בלי משכורות הפקידים האזוריים הגיעה לשני מליון וחצי מארק לשבוע, ודמי החבר המפלגתיים היו רחוקים מלספק זאת. כדי לקחת את השלטון, אמר היטלר, יש להשתמש במשאבי השלטון עצמו.
בסוף שנת 1932 התרוקנו קרנות השכר של המפלגה, ומפלתה נראתה קרובה מתמיד. בשורה של מהלכים פוליטים שניצלו בעיקר את תאוותו הבלתי נשלטת של פון פאפן לכח, הגיעו השנים להסכמה שבעלי עסקים במערב גרמניה יקחו על עצמם את חובות המפלגה, וכך יוכלו השנים להקים ממשלה משותפת. גבלס, שעד לאותו הסכם היה מיואש ופסימי, כתב ביומנו כי המצב הכספי של המפלגה "נשתנה בן לילה שינוי יסודי לטובה". 
כאשר מונה היטלר לראש הממשלה ב30 בינואר 1933 ברוב דחוק ובקואליציה בלתי אפשרית, הוא ביים משבר קואליציוני ושכנע את שאר המפלגות להסכים לבחירות חדשות על בסיס ההבטחה שהממשלה תישאר כפי שהיא "תהינה מה שתהינה תוצאות הבחירות".  "עכשיו יהיה קל לנצח במלחמה", כתב גבלס ביומנו בשלישי בפברואר, "שכן אנחנו יכולים לקרוא לעזרתנו את כל האמצעים של המדינה. הרדיו והעיתונות עומדים לרשותנו, אנחנו נערוך תעמולה למופת, והפעם, כמובן, לא יחסר כסף". 
שלושה שבועות מאוחר יותר, התארחו בארמונו של נשיא הרייכסטאג "ראשי המשק" של אז והאזינו להיטלר שסיפר להם כי "את היוזמה הפרטית אי אפשר לקיים בדור של דמוקרטיה … את  כל הישגי התרבות יש להנהיג באגרוף ברזל". הוא הבטיח לאנשי העסקים כי יסלק את המרקסיסטים ויחזיר לקדמותו את הוורמאכט - הבטחה שקרצה במיוחד לתעשיינים כמו קרופ, "מפעלי הפלדה המאוחדים" ואי.ג.פארבן שראו פוטנציאל רווחים ענק מההזדיינות מחדש של המדינה. גרינג המשיך ודיבר ישירות לעניין כשהוא מדבר על "קורבנות כספיים" לצרכי הבחירות ש"בוודאי יהיה קל יותר לתעשייה לשאתם אם תבין כי הבחירות בחמישי במרץ בודאי יהיו הבחירות האחרונות במשך עשר השנים הבאות, ומן הסתם במאה השנים הבאות". ד"ר שאכט, שניהל את המגבית נזכר בנירנברג: "בו במקום אספתי שלושה מליון מארק".
בתפקידו כשר הפנים של פרוסיה השולט במשטרה, סילק גרינג מאות פקידים רפובליקנים והחליפם בנאצים. הוא פקד על המשטרה למנוע "בכל מחיר" מעשי איבה נגד הממשל, אך מצד שני לא לגלות שום רחמים לאלה העוינים את המדינה. הוא דרש מהמשטרה "להשתמש בכלי יריה" ואיים לעניש את מי שלא יציית. בפועל - היתה זו קריאה גלויה לירות בכל מי שמתנגד להיטלר ע"י משטרת פרוסיה ששלטה על שני שלישים מאוכלוסייתה של גרמניה. הוא גייס 50,000 שוטרים נוספים, שמתוכם 80% הגיעו משורות האס.אה והאס.אס, ובכך השיג שתי מטרות: גם מתן משכורת על חשבון המדינה לתומכיו אסירי התודה, וגם שרק גרמני אטום במיוחד היה פונה לעזרת המשטרה במקרה של התנכלות מצד הנאצים.
 ב27 בפברואר 1933 עלה הרייכסטאג באש. בעוד הלהבות מלחכות את כיפתו הכריז היטלר כי זהו "פשע קומוניסטי נגד הממשלה החדשה" וגבלס צרח אל עבר ראש הגסטפו החדש, רודולף דילס "זוהי ההתחלה של מהפכה קומוניסטית! אל נחכה אף רגע, אל נראה שום רחמים. צריך לירות בכל פקיד קומוניסטי בכל מקום שימצא. צריך עוד הלילה לתלות כל ציר קומוניסטי". במשפטי נירנברג העיד האנס גיזאביוס, פקיד במשרד הפנים הפרוסי באותו זמן כי "גבלס הוא הראשון שחשב להעלות באש את הרייכסטאג" ורודולף דילס (ראש הגסטפו) הוסיף בעדות בכתב "גרינג ידע בדיוק איך תוצת האש" וציווה עליו להכין מבעוד מועד רשימה של אנשים שיעצרו מיד לאחריה. גנרל פראנץ האלדאר, ראש המטה הגרמני הכללי בתחילת מלחמה"ע העיד בנירנברג כי בסעודת יום הולדתו של היטלר ב1942 צעק גרינג "האיש היחיד היודע באמת אודות הרייכסטאג זה אני, כי אני זה שהעלה אותו באש!"
לאחר שהוצת הרייכסטאג שכנע היטלר את הינדנבורג הקשיש לחתום על "צו להגנת העם והמדינה" שמתואר כ"תקנה להגנה בפני מעשי אלימות של הקומוניסטים המסכנים את המדינה" ביטל שבעה חלקים בחוקה הגרמנית שהיוו ערובה לחופש הפרט והחירויות האזרחיות: "הגבלות על חופש הפרט, על חופש הביטוי לרבות חופש העיתונות, על זכות האסיפה וההתאגדות; הפרת הפרטיות של קשרי דואר טלגרף וטלפון; פקודות לחיפוש בבתים, החרמה וכן הגבלות על רכוש, מותרים עתה גם מעבר למגבלות שקבע החוק". בנוסף הסמיך הצו את ממשלת הרייך ליטול לידיה בעת הצורך את השלטון במדינות הפדרליות ולהטיל עונש מוות על כמה פשעים, לרבות "הפרעה רצינית של השקט". כארבעת אלפים קומוניסטים ומנהיגים סוציאל דמוקרטים רבים נעצרו, בינהם חברי הרייכסטאג שכביכול היו חסינים ממעצר. כלי תקשורת שלא ישרו קו עם המפלגה הנאצית נסגרו, וכך התעמולה היחידה שנשמעה היתה זו של הנאצים. עם משאבי הממשלה ושל תעשייני המדינה, לא היה גבול למסע התעמולה הזה: הרדיו שידר נאומים שלמים של היטלר, גרינג וגבלס; הרחובות כוסו בדגלי המפלגה ומצעדי אס.אה עברו בהם; תהלוכות לפידים, רמקולים בככרות, משואות על הגבעות והבטחות לגן עדן גרמני נשמעו בכל פינה, ולכן היתה זו אכזבה כאשר אחרי המסע המופלא הזה קיבלה המפלגה הנאצית רק 44% מהקולות. על מנת לשנות את החוקה ולהעביר את סמכויות החקיקה מבית הנבחרים להיטלר היתה זקוקה המפלגה הנאצית לרוב של שני שלישים. ב23 במרץ הוגש לפני בית הנבחרים "חוק הסיום" או בשמו המקורי "החוק לסילוק מצוקת העם והרייך" שבחמישה סעיפים קצרים הפקיע את סמכויות התחיקה, לרבות הפיקוח על תקציב הרייך, אישור חוזים והסכמים עם מדינות חוץ ויזום שינויים בחוקה מידי בית הנבחרים לידי ממשלת הרייך לתקופה של ארבע שנים. החוק, עם זאת, קבע באירוניה אכזרית ששום חוקים לא ישפיעו על מעמדו של הרייכסטאג, וכי סמכויותיו של הנשיא ישארו בעינן. 441 צירים הצביעו בעד ו84 צירים, כולם סוציאל דמוקרטים, נגד. חוץ ממאסר הצירים הקומוניסטים וכמה מהסוציאל דמוקרטים הכל נעשה כחוק. לגרמנים לא היה את מי להאשים מלבד עצמם.
משם - המדרון היה חלקלק עד מאוד. חג הפועלים, האחד במאי, או כפי שקראו לו הנאצים "חג העבודה הלאומי" נחגג בתהלוכות ענק בברלין כאשר נאם היטלר לפני 100,000 פועלים בשדה התעופה קבע: "כבדו את העבודה וכבדו את העובד!". ביומנו, כתב גבלס: "מחר נתפוס את בנייני האיגודים המקצועיים, תהיה התנגדות מועטה" וכך היה. ב2 במאי פשטו כוחות המפלגה על בנייני האיגודים המקצועיים,פיזרו אותם, שלחו את מנהיגיהם למחנות הריכוז והחרימו את קרנות האיגוד. בסוף מאי הוצאה זכות השביתה אל מחוץ לחוק. ליי - מנהיג חזית העבודה הגרמנית - הבטיח "להחזיר את ההנהגה המוחלטת למנהיג הטבעי של בית החרושת - היינו - המעביד … רק המעביד יכול להחליט. מעבידים רבים היו צריכים שנים רבות לפנות ל'אדוני הבית'. עכשיו תחזור הסמכות אליהם."
ב22 ביוני הוצאה המפלגה הסוציאל דמוקרטית מחוץ לחוק משום שהיתה "מחבלת ועויינת את המדינה" והקומוניסטים, כמובן, הוצאו מחוץ לחוק עוד קודם לכן. "מפלגת העם" הקתולית הבווארית  ו"המפלגה העממית" של שטריזמן פיזרו את עצמן ברביעי ביולי ו"מפלגת המרכז" עשתה כמותן למחרת, וכך גם המפלגה הדמוקרטית (שטאטספארטיי). ב14 ביולי 1933 הוצא חוק שהפך את המפלגה הנאצית למפלגה החוקית היחידה. תהליך קבורת הדמוקרטיה הושלם ב30 בינואר 1934, ביום השנה הראשון למינויו של היטלר לקאנצלר עם ה"חוק לשיקום הרייך" - כאשר אסיפות העם של המדינות הפדרליות בוטלו והפכו ל"גופים אדמיניסטרטיבים של הרייך" כפי שהגדיר זאת שר הפנים פריק. הדמוקרטיה הגרמנית שכוננה על בסיס זכויות אדם, חופש ושוויון נותרה זיכרון רחוק, ומשם - נסללה הדרך למפלתה.

***

הטיעון העיקרי של אנשי ה"אסור להשוות" הוא שהמצב בישראל רחוק שנות אור מגרמניה הנאצית. אין מחנות ריכוז, אין אווירה לאומנית או תעמולה גזענית, לא יורים על מפגינים ומותר לכל אחד לומר מה שהוא רוצה, כולל, למגינת ליבם של קוראים רבים, לכותב הבלוג. צודקים: אמנם אין מחנות ריכוז ליהודים, אבל לפלסטינים יש. אין גזענות בשלטון אבל בעצם הכנסת מקיימת את "יום הזהות היהודית" שמוקיע תופעה של נישואי תערובת שמזהמים את טוהר הדם היהודי. אמנם אין תעמולה גזענית מטעם הממשלה, אבל בעצם יש - משלל גופים המקבלים ממנה תועפות של שקלים מדי שנה. אין איסור על חופש הביטוי, אבל המדינה סוגרת כלי תקשורת שלא מתיישבים עם הקו שלה. לא יורים על מפגינים יהודים, אבל על פלסטינים ירי הוא עניין יום יומי. אנקדוטות, יהיו מי שיגידו, אבל הכל מתחבר לכדי תמונה אפלה ומבהילה.
כמו בגרמניה, עד לא מזמן פעלו הלאומנים ככח חיצוני, כזה שניצב מול עם ישראל, נתמך על ידי קבוצה של גולים מטורפים ועשירים ונחשב לדוד המוזר שלא נעים לדבר עליו. מאז השתנו הדברים: המתנחלים הם המרכז - הם השתלטו על משאבי המדינה שמממנת את משנתם הגזענית, מערך תעמולה עצום עומד לרשותם בחסות ובמימון המדינה, וככח פוליטי חסר עכבות - הם זורעים את זרעי הפורענות בצורת חוקים המפלים בין אדם לאדם על בסיס הגזע והדם, ממש כמו אז.
אסור להשוות? למה? כי העם היהודי נעלה מוסרית משאר העמים? כי לנו זה לא יקרה? אז הנה - זה קורה, וזה קורה מהר מכפי שאנחנו מסוגלים לתפוס. כל מה שצריך כדי לסיים את הסאגה של הדמוקרטיה הישראלית הוא מצב חירום אחד, כזה שיצדיק ביטול "זמני" של זכויות האזרחים, אולי רק הערבים בהתחלה ורק אחר כך של כולם. הצבא - למוד פקודות אלימות בשטחי הגדה המערבית ועזה לא יעז לסרב לממשלה. המשטרה - ואנו רואים את זה מדי הפגנת שמאל - רק מחכה לרגע בו יותר לה להשתמש בכח. השב"כ - רק תנו לו עוד סמכויות וראו אותו פורח. הכל מוכן, הכל בשל, מחכים רק לגפרור שיצית את האש שתכלה את הדמוקרטיה הישראלית, והוא יבוא.





15 בנובמבר 2011

כהנא צדק?

כהנא צדק - צורחים בריוני הגבעות כשהם משחיתים עוד כרם או רכב פלסטיני;
כהנא צדק - מרססים גזענים חשוכים על קירות בתי עסק של ערבים בישראל
כהנא צדק - ממלמל הזמר לשעבר אריאל זילבר, נסמך על תהילת העבר כדי להפיץ את משנתו השטנית.
ספק אם מי מהטרוריסטים היהודים הנושאים את שמו של כהנא יודע באמת למה הטיף הרב המטורף. גנבה, גזל, ניאוף, התחזות, ריגול, הסגרת חבריו הקרובים ביותר לשלטונות, הלשנות על ימין ועל שמאל, הריגה, ואפילו רצח. על כל אלה לא מדברים. כמו סוציופתים מפורסמים אחרים, גם כהנא לא ראה במוסר האנושי משהו הראוי להתחשבות ודרס אותו שוב ושוב בנסיונו להשיג תהילה וכסף. 

להלן כמה פכים מחייו של כהנא האיש שיעזרו להבין מי הוא היה:
  • כשהיה בן 19 הפסיד בהתמודדות על ראשות בית"ר בניו יורק בשל גילו הצעיר והתנהגותו הבעייתית. בתגובה הוא גנב את ההקצבה שקיבלה התנועה מישראל ולכלך על המפקדים האמיתיים כמועלים כדי שלא יועברו להם כספים נוספים.
  • שנה מאוחר יותר גנב את הכספים שהיו מיועדים למחנות הקיץ של התנועה בהרי הקטסקיל
  • באותה שנה הלשין על מפקדי בית"ר בפני התובע המחוזי במנהטן וגרם למעצרם
  • ריגל עבור וועדה של בית הנבחרים האמריקאי שחקרה "פעולות אנטי-אמריקאיות"
  • שיקר ובדה עובדות כששימש ככתב של הג'ואיש פרס כדי להאדיר את שמם של אנשים שבאמצעותם גרף לעצמו כספי תרומות
  • ריגל עבור האפ.בי.איי כסוכן שתול, כשהוא מתחזה לנוצרי (תיק האפ.בי.איי של כהנא)
  • פעל בשם האפ.בי.איי בפרוייקט סודי ובלתי חוקי בשם "קוניטילפרו" שעקב אחרי גורמים קיצוניים מהימין והשמאל
  • בדה הקמת ארגוני סטודנטים בקמפוסים (כגון "תנועת הארבעה ביולי") שנועדו להראות תמיכה במלחמת ויאטנם. הארגונים לא הוקמו ומטרת השקר היה לגייס כספים לשימושו האישי
  • בגד באמונו של חברו פרד הורוביץ וגנב ממנו עשרות אלפי דולרים
  • נאף באשתו עם נערות נוצריות צעירות. אחת מהן, גלוריה ג'ין ד'ארגניו (שם הדוגמנות שלה היה אסטל דונה אוונס), בת 22, התאבדה בקפיצה מגשר ברוקלין לאחר שהתברר לה שמאהבה, שהציג עצמו כרווק, הוא בעצם יהודי נשוי עם ארבעה ילדים (כתב הניו יורק טיימס מייקל קאופמן שמע זאת ישירות מפי הרב)
  • הקים את הליגה להגנה יהודית שבין שאר פעולותיה הבלתי חוקיות סחטה דמי חסות מבתי כנסת וכנסיות
  • רצח את איריס קונס, מזכירה יהודיה כאשר הטמין מטען חבלה במשרדו של האמרגן (היהודי) סול יורק (ניו יורק טיימס)
  • גרם נזק עצום למאמצי עליית יהודי ברה"מ באמצעות הפיגועים האלימים שביצע נגד נציגיה. הממשלה הסובייטית לא יכלה להראות חולשה, ואלפי יהודים נותרו בברה"מ לשנים רבות נוספות.
  • גנב עשרות אלפי דולרים מידידו מורי וילסון
  • קשר קשר עם המאפיה בניו יורק בראשות ג'ו קולומבו (כהנא קרא לזה "אחוות אחים") כדי לסכל את בחירתו של ראש עיריית ניו יורק דאז, ג'ון לינדזי, לכהונה שניה. (ניו יורק מגזין, 2 בינואר, 1989)
  • ניסה להבריח 200 מקלעים שנגנבו מצה"ל
  • הסגיר את חבריו לאחר ששלח אותם לבצע בשמו פיגוע נקמה על רצח הספורטאים בגרמניה. ימים אחדים לפני המועד הגיע כהנא למשרד הביטחון וסיפר על התוכנית לשלטונות, שמיהרו ועצרו את המעורבים. לימים סיפר לעיתונאי מהיו יורק טיימס שעשה זאת כדי לזכות בפרסומת חינם.
  • חוקים שביקש להעביר הושוו ע"י מיכאל איתן סעיף אחר סעיף לחוקי נירנברג הנאצים. בתגובה הציף כהנא את משרדו של איתן במברקים מפוברקים המוחים על רדיפתו את כהנא, אך אלה נשלחו כולם על ידו של האחרון. (פירוט אפשר למצוא אצל קוטלר, וכאן)
זהו, אם כן, מרטין דוד (לימים, מאיר) כהנא. זוהי צדקתו וזוהי דרכו. שאומרים שכהנא צדק אומרים שדרך הגזל, השקר, הכחש, הבגידה והשנאה היא הדרך. הבאתי כאן רק את הקליפה, רק את האדם ולא את התוכן והדרך - שהיא הנבלה האמיתית. אך מכיוון שהאדם הפך לסמל, ראוי שהסמל יוכר כפי שהוא - אדם שפל ובוגדני, סוציופאת שמכר את חבריו בשביל חופן שקלים.

אז כשאומרים שכהנא צדק - תזכירו לדובר מיהו האיש.

* כל העובדות המופיעות בפוסט נמצאות בספרו של יאיר קוטלר - הייל כהנא (מודן, 1985)



28 באוקטובר 2011

תעמולה ודעה קדומה


ב24 בפברואר 1933 פרסם ה'סאן' מפיטסבורג אשר בפנסילווניה את הטקסט הבא: "קשה לעכל את הסיפורים שמגיעים אלינו. הם מסמנים הישנות עצובה - נפילה מסטנדרטים אנושיים - שאיש לא תאר לעצמו שהגרמנים מסוגלים לה … הסוף אינו נראה באופק, אך יהיה זה סוף טראגי וכואב ללא ספק … ", ה'דה ג'ורנל' מקולומבוס, אוהיו כתב באותו יום: "אין ספק שחלק מהדיווחים על הרס הרכוש, המכות והרשימות השחורות המגיעים מגרמניה מוגזמים, כמו הסיפורים שסיפרו לנו על הזוועות הגרמניות במהלך המלחמה אך העובדה נותרת בעינה - איפה שיש כל כך הרבה עשן חייבת להיות אש", בטיימס דיספץ' מסנט לואיס הופיע: "...גרמניה מאבדת את הכבוד של אומות העולם בהתדרדרותה לברבריות תחת המנהיג הקיצוני שלה וחסידיו האלימים..." והלוס אנג'לס ניוז פרסם מאמר בזו הלשון: "ההכנות בברלין לגבי הוראות לשגרירויותיהם בקשר לקשריהם עם התקשורת … מראות ראיה ברורה של העתיד: אחרי החמישי במרץ, על נציגים גרמניים להכחיש כל דיווח שלילי שמקורו בגרמניה. אם לא יהיה ניתן להכחיש דיווחים מסויימים - למשל ארועים אנטישמים - יש לצאת בהצהרה כללית בנוסח 'הממשלה הגרמנית מצרה מאוד על הארועים האחרונים ומגנה אותם בתוקף. העבריינים יענשו בחומרה' וזהו זה.", ואכן, שלושה ימים מאוחר יותר פורסם בניו יורק טיימס: "גרמניה הפכה מודעת לדעת הקהל העולמית … הדובר שלה, גרינג, נאם נאום ארוך בשבת, מלא תרעומת על ההאשמות נגד המשטר החדש. עם זאת, הוא אישר שהיו 'תקריות בודדות של הפרת חוק ואלימות', תחת הנסיבות, הן היו בלתי נמנעות."

***

בניגוד לגרמניה שלא השכילה לרתום את דעת הקהל העולמית לטובתה, ישראל משקיעה עשרות ומאות מליוני שקלים מדי שנה בתעמולה המכוונת לאומות העולם. ה"הסברה" שמעסיקה מאות רבות של מוחות יהודיים כשרים מטרתה לנצח בשדה הקרב התקשורתי: להבליט את הסבל הישראלי ולהשתיק את הסבל הפלסטיני. 
דיווחים בתקשורת האמריקאית על מוות של ילדים ישראלים ופלסטינים מקור
הקרב התעמולתי הזה מקל על הלחץ המופעל על ישראל לסיים את הכיבוש ולחדול מהפשעים המבוצעים בגדה המערבית ובעזה - ולכן אפשר להבין את החשיבות המיוחסת לו: אלמלא המשאבים המושקעים בתחום התעמולתי היה על ישראל לעמוד מול אמברגו כואב בתחומים רבים שספק אם יכלה לעמוד בו: כלכלת ישראל ללא יבוא ויצוא תקרוס תוך זמן קצר וללא משאבים טבעיים ושטחים נרחבים שיכלו להבטיח קיום נוסף - יהיה זה סופה. במקום להכיר בעובדה הזו ולנסות למצוא פתרון של שלום ושגשוג עם העולם המשתנה סביבה, בוחרת ישראל להמשיך את מלאכת הכיסוי והכחש: עוד שקרי הסברה על פלסטינים הרוגים, עוד "תקריות מבודדות" של תג מחיר, עוד פוגרומים גזעניים בערים מרכזיות אשר בוצעו על ידי "עשבים שוטים", עוד איפור דמוקרטי על פניה המעוותות מגזענות של המדינה. כמו אישה מזדקנת העוברת יותר מדי ניתוחים פלסטיים - גם ישראל הופכת ליפה בעיני עצמה בלבד, ומפחידה ומרתיעה בעיני שאר העולם.

***

אחד השקרים הפופולרים ביותר שמערכת החינוך ומערכת התעמולה טורחים להזכיר שוב ושוב הוא העובדה שצה"ל הוא לא סתם צבא מוסרי, אלא המוסרי ביותר בעולם. לא נכנס כאן לדוגמאות הכוללות רצחביזהאונס והתעללות מינית בילדים, מספיק שנציין שכיבוש לא יכול להיות מוסרי לאחר 44 שנים, ואפילו יעמוד בראשו הדלאי לאמה. "צבא העם" הוא לא רק צבא הבנוי מהעם, הוא גם צבא הבונה את העם. אותם חיילים השותפים לפשעים המתרחשים בגדה המערבית הם אלה המרכיבים את החברה הישראלית והאלימות המתגברת בה אינה יש מאין. צבא מוסרי באמת היה צריך לקום ולומר לעם: "די! הנוכחות הישראלית בגדה המערבית מנוגדת למוסר האנושי הבסיסי. בחרו: או מוסר או כיבוש, והיו מוכנים לשאת בתוצאות". בפועל, הצבא והמדינה בחרו בכיבוש ולא במוסר, אך אינם מוכנים להודות בכך, והשקר הזה, העומד בבסיס החברה הישראלית, הפך לזה המגדיר אותה.


12 באוקטובר 2011

מחנות הריכוז כבר כאן



זמן קצר לאחר תפיסת השלטון על ידי הנציונל סוציאליסטים הקים הנס פרנק, שר המשפטים הבווארי ולימים מושל הגנרלגוברנמן, בתי משפט ל"דין מקוצר" ולאישור מעצרים מהיר. עד מהרה הפכו בתי הדין האלה לחותמת גומי עבור קציני המשטרה הפוליטית שלעיתים לא טרחו אפילו לקבל את חתימתם לפני שעצרו אנשים שלא הסכימו עם הכיוון שאליו פנתה המדינה. ב13 במרץ 1933 פנה שר הפנים הבווארי לפרנק וכתב: "מספר המעצרים המבוצעים ע"י המשטרה גדל. במידה ובתי הכלא שלרשותנו לא יהיו מספיקים, אני ממליץ להשתמש בשיטות שהופעלו בזמן המאסרים הנרחבים של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" ואכן, תשעה ימים מאוחר יותר נחנך במה שהיה קודם מפעל תחמושת ישן - מחנה הריכוז הראשון - דכאו.
כדי להכנס לדכאו לא היה צריך לבצע פשע בפועל. איש לא ביקש לראות ראיות לפשע, ודי היה בחשש בלתי מבוסס של איש בטחון שפלוני אינו אזרח מועיל וצייתן כדי לכלוא אותו, ובמקרים רבים הם הושארו שם תקופות ארוכות גם כאשר התברר שאין שום סיבה או ראיה להשאירו שם. בתחילה היו רוב העצורים קומוניסטים, אבל עם ביטול האיגודים המקצועיים במאי אותה השנה הפכו אלה לכח העיקרי במחנה. 

***

על פי פרסומים של שירות בתי הסוהר בשנת 2000 היו כלואים בישראל 800 אסירים בבתי כלא צבאיים. לאחר העברת האחריות עליהם לשב"ס ב2005, תפח מספרם עד כמעט 10,000 "מחבלים" (כך במקור) עם ירידה בכמות עד לכ-6,000 אסירים ביוני השנה. המונח "אסירים בטחוניים", אם מפשיטים ממנו את סוגיית הגזע והלאום, הוא בעצם שיחדש לאסירים פוליטיים: לעיתים הם עצורים בלי לדעת מה היא סיבת מעצרם, ללא יכולת להתנגד לראיות (אם ישנן) כי אלה אינן מוצגות בפניהם, הם נשפטים בפני בתי דין צבאיים שבפועל משמשים כחותמת גומי לגחמותיהם של קציני צבא או שירותים חשאיים. עדויות שהתפרסמו לאורך השנים מלמדות ששופט צבאי יעדיף תמיד את עמדת חבריו הקצינים על פני זו של העצור בן הגזע האחר, גם אם בינה לבין המציאות אין ולו דבר.

***

ב28 בפברואר 1933 בוטל סעיף 114 בחוקת ווימר - הביאס קורפוס והזכות של העצור למחות על מעצרו. ארגון בצלם מתעד כבר שנים את השרירותיות של המעצרים המנהליים בגדה המערבית: החטיפה באישון לילה, אי הבאת העצור בפני שופט במשך ימים, מניעת מפגש עם עורך דין, ובמקרים רבים אף אי חשיפת ההאשמה עצמה. כמובן שמדובר רק במתנגדי שלטון פלסטינים, אם כי בשנים האחרונות חלה זליגה של הנוהג הזה גם כלפי ערביי ישראל. 
באותו יום בו בוטל סעיף 114, הורה שר הפנים הבווארי "לעצור ללא רחמים את כל האנשים המסתובבים בצורה חשודה", ממש כמו המתרחש בגדה המערבית על בסיס יומי כשחיילים מחליטים לעצור אזרח פלסטיני ללא עילה חוקית. הייתי עד ללא מעט מעצרים כאלה במו עיני.

***

ההישג הגדול ביותר של הדמוקרטיה הישראלית הוא שכנוע האזרחים שבאמת מדובר בדמוקרטיה שבה כל בני האדם שווים ללא הבדל דת, גזע ומין. בדמוקרטיה הרי אי אפשר לעצור אדם בגלל דעותיו הפוליטיות כמו למשל חברות בארגון החמאס - אז זהו - שאפשר. בדמוקרטיה הרי אי אפשר לחטוף עשרות אנשים באמצע הלילה ולהחזיקם במעצר ללא עורך דין - אז זהו - שאפשר. בדמוקרטיה הרי לא יעלה על הדעת שאדם שנעצר ונמנע ממנו קשר עם עורך דין יהיה נתון לעינויים - אז זהו - שכן. בדמוקרטיה הרי לא יעלה על הדעת שתהינה שתי מערכות חוקים שונות לאזרחים במעמדות שונים - אז זהו - שכן. בדמוקרטיה הרי יהיה זה בלתי נתפס שילדים בני 12 ואף פחות מכך ילקחו מהוריהם ויוחזקו עם עצירים מבוגרים לתקופות ארוכות - אז זהו - שכן.

***

יש פשעים עליהם אדם יצטרך לשבת בכלא, על כך אין עוררין, בעיקר אם מדובר ברצח של אזרחים תמימים. אבל מערכת חוקים כפולה - אחת אזרחית ואחת צבאית - המופרדת על בסיס גזע? זו אינה דמוקרטיה. יואילו השופטים הצבאיים לפנות את מקומם לשופטים אזרחיים, יואילו אנשי השירותים החשאיים לפנות את מקומם לאנשי המשטרה שתפקידם לחקור פשעים, יוצגו ההאשמות, יוצגו הראיות ותנו לצדק לנצח - כל שיטה אחרת, לגיטימית ככל שתהיה בעיני מפעיליה, אינה יכולה לפעול בתוך דמוקרטיה. עד שלא תשתנה השיטה יואילו מוסדות המדינה לקרוא לבתי הכלא הבטחוניים בשמם האמיתי - מחנות ריכוז, ולשיטת הממשל - פסאודוקרטיה. יעני דמוקרטיה. דמוקרטיה בנדמה-לי. תמים לחשוב ששלטון שמתייחס בצורה אחת לחלק מנתיניו לא יפנה את אותן שיטות גם לציבורים אחרים בתוכו. תמים ומסוכן.ערבבו פנימה דת וגזע - ומתבשל לנו אסון.



8 באוקטובר 2011

הכיבוש, הוא בכל מקום

הלילה שוב הושחת בית קברות מוסלמי ע"י בריוני הלאומנות היהודית. הפעם היה זה ביפו, קרוב ללב בועת השמאל הישראלי, אולם בפועל מדובר בחוליה נוספת בשרשרת ונדליזם גזעני שמתרחש בשטחים לעיתים מזומנות מאוד. לעיתים מדובר בריסוס כתובות, לפעמים הריסוס מתלווה להצתה של רכוש, ולעיתים אף מדובר בפגיעות פיזיות.

גרפיטי שרוסס במהלך פוגרום ליל הבדולח 09/11/1938 - יהודים הם מוצצי דם
בשבועות האחרונים החלה האלימות הזו שעד לא מזמן היתה מוגבלת לפלסטינים שגרים ביהודה ושומרון לזלוג גם לגבולות מדינת ישראל: אם בשריפת המסגד בטובא זנגריה, הונדליזם הגזעני באילת ובעכו, ועכשיו גם ביפו. תמים הוא מי שחושב שאפשר להכיל מערכת חוקים אחת - גזענית, מפלה ואלימה - בשטח אחד, וכמה קילומטרים משם להכיל מערכת חוקים אחרת שבה כל בני האדם שווים. הצעירים שפושטים את מדיהם כשהם שבים הביתה מיהודה ושומרון אחרי ששטפו את מוחם שערבים הם מסוכנים ורוצים להרוג אותם, אחרי שבמחי החלטה הם יכולים למנוע טיפול רפואי דחוף מפלסטינים הזקוקים לכך, הצעירים האלה ימשיכו לפחד, וימשיכו להרגיש עליונים על אלה שרק חודש קודם לכן היו אלה שהחליטו אם יעברו ואם לאו.

גרפיטי שרוסס על קבר בבית הקברות ביפו, ערב יום כיפור, 2011
האלימות שמתפרצת גם בגבולות ישראל, אם ההסטוריה מלמדת אותנו משהו, רק תלך ותגבר. סף הרגישות של הציבור ילך ויקהה, את התגובות המתחסדות יחליף הצקצוק, ולאט לאט גם הוא יעלם. כבר היום כאשר האלימות היא פיזית והפגיעות הן קשות בוחר רוב הציבור להתעלם. הפעולות הלאומניות מחלחלות לאיטן לתודעה ובקרוב תהפך האלימות לדבר שבשגרה - כמו בשטחים. 

ב1934 כתב אולריך קרשטדט, פרופ' יהודי להסטוריה עתיקה באונ' גטינגן: "לא צריך להתאונן ... על שנופצה זגוגית בחלון ראווה של חנות יהודית או על שבתו של סוחר הבקר לוי לא התקבלה לאגודת הסטודנטים" ואני אומר - צריך וחובה לצאת מול גילויים של לאומנות אלימה, אחרת הסיבוב הבא שלה יהיה חמור יותר וההתנגדות תהפוך קשה יותר. כאשר שאלו את גרינג מה לדעתו יעשו היהודים נגד האלימות נגדם הוא ענה: "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה כעת" וגבלס הוסיף: "כרגע, היהודי קטן ומגעיל והוא ישאר בבית". צאו מהבתים יהודים, צאו מהבתים ערבים, צאו ומחו, צאו וקחו את הזכויות שלכם לפני שיהיה מאוחר מדי.



30 בספטמבר 2011

הבעיה היהודית - הבעיה הערבית


"הבעיה היהודית" קראו לזה הגרמנים החל מראשית המאה התשע עשרה. עשרות חיבורים נכתבו אודותיה, וע"פ מחקר של קלמנס פלדן מ1963 שבחן 55 מהם, חצי הציעו פתרונות מעשיים וכשליש אף תמכו בהשמדה פיזית של היהודים. מראשית המאה העשרים ועד לעליית הנאציונל סוציאליסטים אפשר לחלק את הגישות לפתרון הבעיה לשלוש:
1. שילוב - השוואת זכויותיהם של היהודים לאלה של הנוצרים ברוח תנועת האמנציפציה. גם בקרב ה"משלבים" היו זרמים שונים שחלקם דרשו חינוך מחדש ליהודים לפני קבלת הזכויות, ש"ירוויחו" את הזכויות שינתנו להם.
2. הפרדה - הגבלת זכויותיהם החוקיות של היהודים, תביעות להחרים את בתי הכלבו "שלהם", אגודות רבות לא אפשרו ליהודים להתקבל לשורותיהן וכן היו קריאות להפרדה באקדמיה ובבתי הספר. בקרב תומכי הגישה הזו היו כאלה ששללו את האמנציפיציה לחלוטין והתגעגעו לימים שבהם גרו היהודים בגטאות.
3. סילוק- האנטישמים הקיצוניים שדגלו בשיטה הזו דיברו בעיקר על הרחקה, קרי - גרוש. היו שטענו כי היהודים עשויים להתפנות מרצון כמו הציונים לארץ ישראל, אחרים רצו לגרש אותם בכפיה, ואחרים דיברו בגלוי על השמדה.

***
ב1940 פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו המפורסם "השאלה היהודית - בלי דרמטיות" בו הוא מפרט את הצעתו לשילוב היהודים במרקם החיים בארץ ישראל ושילוב הערבים במרקם החיים היהודי. לא נכנס כרגע לדיון על הבעיות המובנות במאמר (למשל: הערבים "יהנו מתענוגות הבית הלאומי היהודי"), מספיק יהיה לומר שהמאמר הוא מופת של האסכולה הראשונה - השילוב. הוא מרחיק לכת ומציע שכאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגן ראש הממשלה תמיד יהיה ערבי ולהפך (כן כן, ראש ממשלה ערבי!). אסתכן ואומר שהקונצנזוס הפוליטי היום בארץ נמצא בתוך המנעד של האסכולה הזו, של שוויון זכויות לערבים, או לפחות לכאלה שעשו צבא.
תאומתה של האסכולה הבאה - ההפרדה - נמצאת גם כן בישראל של שנת 2011. קריאות לחרם על בתי מסחר בבעלות ערבית, קריאות להחרמת מקומות שמעסיקים ערבים עם או בלי המושג המעוות של "עבודה עברית"; אגודות התיישבות מורשות בחוק לא לקבל ערבים לשורותיהן; ערבים מתקשים לשכור דירה בישובים יהודיים עם או בלי עידוד ממשרתי ציבור, ובפועל נדחקים הערבים לגטאותיהם הן במגורים והן בפרנסה.
הייתי שמח להפסיק כאן. ההדרה והקיפוח של הציבור הערבי נראים לי חמורים מספיק כדי לעורר קריאה לשינוי. הגזענות בפועל בכל תחומי החיים במדינה היתה אמורה להספיק כדי להוציא את הציבור השואף לשוויון לרחובות, אבל גם בישראל קיים הפלג השלישי, זה שקורא לסילוק הערבים, והוא לא פלג זניח כלל ועיקר.
במצע של מפלגת "האיחוד הלאומי" כפי שהוא מופיע באתר הכנסת (לקראת בחירות לכנסת ה16) נכתב בבירור: "רשימת ה"איחוד הלאומי" תפעל ליישום התוכנית של הגירה מרצון של ערביי יש"ע מארץ ישראל, באמצעות מתן תמריצים לעידוד ההגירה" - קרי - טרנספר מרצון. דב ליאור קורא לטרנספר "מרצון" לבדואים - דבר שקורה בפועל באל עראקיב ובבקעת הירדן, וחבר הכנסת בני אלון אומר - ואני נשבע שאני לא ממציא את זה: "טרנספר הומני יותר מרצח".
אבל זה לא הכל, לא, זה לא הכל: רבנים כבר מדברים על מחנות ריכוז לערבים, קריאות "מוות לערבים" הן עניין שבשגרה והגדילו לעשות מתנחלי חברון עם הגרפיטי "ערבים לתאי הגזים".

***

קל לומר "אצלנו זה לא יקרה". המעבר מסמנטיקה נורמטיבית לכזו של הדרה ונידוי כבר מתרחש אצלנו. נורמות הכיבוש זולגות מהר יותר יותר לחיי היום יום הישראליים וההקצנה הלאומנית-גזענית כבר מקובלת בקהלים גדולים בציבור. "אל לנו להעביר את אושוויץ לפלנטה אחרת ואל לנו לראות את הפושעים כמין שונה. שאנו מדמיינים את השואה עלינו לדמיין את עצמנו" אמרה חנה ארדנט, ואסור לטעות: אם לא יוצבו תמרורים ברורים בפני השלטון והציבור - דרכנו סלולה לגיהנום.



[מנהלי: לאחרונה גבר מספר הפניות לדיאלוג מחוץ לתחומי הבלוג, חלקן מנומסות יותר וחלקן הרבה פחות. בחרתי את הפלטפורמה הזו כי היא נוחה לי, ואשמח להשאיר את המצב כמות שהוא. אני בדרך כלל עונה לתגובות לפוסטים, אז בואו נשאיר את זה ככה.]


16 בספטמבר 2011

התרופה היחידה להתקוממות החברתית - לאומנות


לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה והקמת הרפובליקה הווימארית, גרמה שיטת הבחירות היחסיות לפיצול מפלגתי ולהגברת כוחן של מפלגות קטנות, ובפועל לאימפוטנציה שלטונית. השמאל הגרמני האשים את השלטון בהיותו "קפיטליסטי מדי", ובינואר 1919 פתח בהתקוממות אלימה שנודעה בתור "מרד הספרטקיסטים" שדוכא במחיר של כ1,000 הרוגים.  הימין הלאומני, לעומתו, דגל בתאורית "הסכין בגב האומה" שגרסה כי ניתן היה לנצח במלחמה אלמלא "פושעי נובמבר" שחתמו על כתב הכניעה והחזירו שטחים נרחבים לפולין. העובדה שהמרד דוכא ע"י הצבא העמידה באופן ברור את הקומוניסטים בצד של ה"בוגדים" העומדים מול החיילים, וכאשר עמד הימין בראש מהפכה דומה (קאפ), דוכא המרד בעדינות וראשיו לא הועמדו לדין ואף קיבלו תפקידים רשמיים. הילוך מהיר עשר שנים קדימה - השפל הגדול בארה"ב גרם לכך שכספי הסיוע האמריקאי שהיוו את דלק הצמיחה העיקרי לכלכלה הגרמנית הופסקו, הגרעון התקציבי גדל, והמשק הגרמני נכנס למשבר חמור.
המעמד הבינוני הגרמני איבד את האמון בשלטון לאחר שה"שיטה" אכזבה אותו בפעם השלישית והחל לחפש את התשובות בקצוות המפה הפוליטית: אצל הסוציאליסטים והלאומנים. וכאן נכנסים לתמונה ידידינו הטייקונים: כל משבר הוא הזדמנות, אומרים לנו - וכך קרה גם בגרמניה: הון ישן הצטרף להון חדש, ובראשות המשק הגרמני התייצבו כוחות שרצו לשמור על מקומם. האיום הקומוניסטי לקחת מהם את עסקיהם ולתת אותם לפועלים לא מצא חן בעיניהם בכלל. הפחד הזה התחזק בעקבות הקמת "חזית עממית" במחוזות סקסוניה ותורינגיה כדי "לבלום את סכנת הדיקטטורה של הצבא ושל אילי ההון"

האבדון - איור של פאול וובר המתאר את הלאומנות הנאצית המוליכה את העם הגרמני לקבר
בעיני הטייקונים, היטלר היה המחסום האחרון בינם לבין הקומוניסטים, עד כדי כך שהפחד מהקומוניזם לא דילג גם על הטייקונים היהודים וגם יעקב גולדשטיין העמיד כספים לרשות אויבי הסוציאליזם. כל כך הרבה כספים הוא העמיד, עד שהרמן רמלה, אחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, אמר ב1930 שבעקבות תרומתו השמיטו הנאצים את הסיפא של ססמתם "עורי גרמניה - מוות ליהודים".
אך לא רק לאילי ההון פנה היטלר. הוא היה זקוק להם נואשות בשביל המימון, אבל את הכח האמיתי הוא שאב ממעמד הביניים: הוא הבטיח לדאוג להם, לשקם את הכלכלה, לקחת כסף מהמעמד העליון היהודי ולחלק אותו לגרמנים האמיתיים, החרוצים והעובדים. חלק מהאידיאל הנאצי דיבר על מיגור ה"גזלשאפט" - חברה שבה כל אחד מתחרה באחר למען עצמו בלבד, והחזרת ה"גמיינשאפט" - חברה שבה כל אחד עובד לטובת הכלל. היטלר, אם כן, הבטיח למעמד הביניים חלופה לשלטון הכסף המושחת, ובה בעת ינק את מימונו מאותו שלטון. יש לציין כי האידיאל של "עובדים למען החברה" הוקצן ע"י היטלר חודשים ספורים לאחר עלייתו לשלטון, כאשר אנשים שהוגדרו "משתמטים" מעבודה נשלחו למחנות ריכוז. ההגדרה של אותם משתמטים היתה: "אנשים שאפשר להוכיח שבשתי הזדמנויות שונות דחו, בלי כל סיבה הגיונית, הצעות עבודה שהוצעו להם, או שזמן קצר אחרי שקיבלו עבודה עזבו אותה בלי כל סיבה מוצדקת". 
"כל שנות הממשלה הנציונל סוציאליסטית התאפיינו בקיומן של שתי קבוצות", אמר ראש מחלקת הרדיו הגרמני הנס פריטשה במשפטי נירנברג, "האחת כללה את המאסה של מליוני אידיאליסטים טהורים שטענו שעל כולם לוותר על זכויותיהם הפרטיות ... כדי להבריא את המדינה אחת ולתמיד. מהעבר השני ... ניצבה קבוצה קטנה יותר, והפיהרר בראשה, שהפרה את הבטחותיה לאותם המליונים, השתמשה לרעה בכוחה ובגדה באמון שניתן בה. את הדברים הרעים שראו מליוני האידיאליסטים באותה קבוצה קטנה הם תירצו כתופעות מהפכניות שיחלפו עד מהרה ... זו, לפי הניתוח שלי, היתה הטרגדיה של העם הגרמני." והוא ממשיך: "כשהנאצים הופיעו ב1923 היה העם הגרמני דוחה אותם בגלל שיטותיהם אלמלא יכול היה להשתמש בתירוץ: 'אין דרך אחרת להתמודד עם הקומוניסטים'". חברו אלפרד רוזנברג, עורך העיתון הלאומני לאנשים חושבים ה"פולקישר באובכטר" מוסיף: "גרמניה התנהלה באופן דמוקרטי במשך 14 שנים. זה היה כישלון. ... ב14 השנים שקדמו לכך הביאה השיטה הדמוקרטית למצב שבו היו 7 מליון מובטלים, 6 מליון מצביעים למפלגה הקומוניסטית וכמות חברות שהגיעו לפשיטת רגל בסדר גודל המקביל לזה של כל מדינת ווירטמברג. במצב כזה על המדינה היה להוציא צווים כוללים וסמכותיים כדי לחסל את האבטלה ולמנוע מלחמת אזרחים. ... בכל מדינה השרויה במצב חירום יש לחוקק חוקים שלא ניתן לאשרם על ידי הצבעה. אפילו טרומן איים להשתלט על כל מערכת הרכבות מפני שהעובדים איימו בשביתה"
"גורל גרמני" (1932) - איור של פאול וובר
זליגת הפחד ממדינת רווחה הוביל את גרמניה ללאומנות. הגעגוע לאידיאל של חברה שאינה קפיטליסטית, חברה שבה הפרט עושה למען הכלל ולא רק למען עצמו, הוביל את גרמניה ללאומנות. ב1923 אמר היטלר בראיון לעיתונאי אמריקאי: "אני אקח את הסוציאליזם מהסוציאליסטים" - וכך עשה: בתמיכת אילי ההון, הבנקאים ותעשיינים הוא סלל את דרכו לשלטון שהוא מפזר הבטחות לשוויון ורווחה, וכאשר הגיע לשם - בגד הן במממניו, כאשר הלאים חלק גדול מהמפעלים ואף כלא והרג את אלה שניסו להתנגד למהלכים, והן בבוחריו כאשר דרש מהם לוותר על חירויות בסיסיות, ומרבים מהם גם על חייהם.

***
יש לקרוא עם הטאג #J14




20 באוגוסט 2011

קזוס בְּלִי: המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים

שנת 1939 לא היתה שנה פשוטה להנהגת הרייך השלישי. תנופת הצמיחה שהתבססה בעיקר על עבודות יזומות החלה להראות סימני החלשות, בין השאר בגלל ההוצאה האדירה על תקציב הבטחון. דעת הקהל בעולם היתה עוינת מאוד והשפעתה על השיח הפנים גרמני החלה להראות את אותותיה. במשך חודשים רבים עבדה מכונת התעמולה הגרמנית להכין את דעת הקהל למלחמה המתקרבת תוך האשמה בלתי פוסקת של ההנהגה הפולנית בפשעים איומים נגד העם הגרמני, אך כדי לאחד את העם מאחורי מלחמת אין ברירה, היה דרוש משהו דרסטי יותר. באוגוסט 1939 הורו היינריך מולר ווריינהרד היידריך לקצין אס אס צעיר בשם אלפרד נאויוקס לתכנן את מה שנודע בשמות "מבצע הימלר" או "מבצע הקונסרבים" (השימורים), וב31 באוגוסט התחפשו נאויוקס וצוותו לחיילים פולנים, פרצו לתחנת הרדיו בגלייביץ על גבול פולין והכריחו את צוות התחנה לשדר מסר קצר: "תחנת הרדיו בגלייביץ נמצאת בידים פולניות". אז הביאו אנשי האס אס גופות של אסירים פולנים מדכאו ואת פרנצ'יסק הוניוק, אסיר גרמני סילסי אשר נודע בתמיכתו בפולנים ובהתנגדותו לתוקפנות הגרמנית, הזריקו לו זריקת רעל וירו בו מספר פעמים. הוניוק נחשב לחלל הראשון של מלחמת העולם השניה.
למחרת, הראשון בספטמבר, זעק היטלר בפני הרייכסטאג על התוקפנות הפולנית, על 21 תקריות גבול שהתרחשו ביום הקודם "מהן 3 חמורות" שלא הותירו בפניו ברירה אלא לנקוט במהלך "הגנתי" ולפתוח ב"תכנית הלבנה" (Fall Weiß) - הפלישה לפולין. רק ימים אחדים קודם לכן, ב22 באוגוסט, נאם היטלר בפני מפקדי הצבא והכריז כי "אתן עילה תעמולתית לפתיחת המלחמה, תהה סבירה או לא, איש לא ישאל את המנצח אם הוא אמר את האמת".

***

לפני כשלושה שבועות אמר גדעון סער בישיבת סיעת הליכוד: "ב-20 השנים האחרונות, בכל פעם שמערכת הבחירות התנהלה על נושא חברתי-כלכלי, הליכוד הפסיד. ובכל פעם שהבחירות היו על עניין ביטחוני-מדיני, הליכוד ניצח". ב81' עמד הליכוד בפני דילמה דומה בה הראו לו כל הסקרים מפלה מוחצת, עד שהחליט בגין על הפצצת הכור בעירק. ב96' נסקה הפופולריות של פרס בעקבות מבצע ענבי זעם עד לתקרית כפר קנא, ועופרת יצוקה הקפיצה את הפופולריות של ברק ב19%. סקס מוכר, ומלחמה ממנדטת.

***


לפני שיצטברו התגובות על קונספירציה זולה אני מדגיש כי אין שום הוכחה פומבית שההתקפה על אוטובוס החיילים באילת היתה פעולה מתוכננת של המודיעין הישראלי, ואין בדעתי לטעון דבר כזה. הדוגמא המובאת למעלה באה להראות רק שכאשר השלטון רוצה מלחמה, שום דבר לא יכול לעצור אותו, אם הוא צריך לפברק ראיות או אם הוא מנסה להתלות בארועים קשורים פחות או יותר לאינטרסים שלו. 
החבר של ג'ורג' כתב פוסט נהדר הקורא לעצור ולבחון האם המלחמה הזו באמת נחוצה ומוצדקת כאשר ברור שהיא אינה כזו. הפחד המשתק מארועי ספטמבר והעיוורון הכללי שבו לוקה הממשלה הזו גורמים לה להתחפר עמוק יותר ויותר בנראטיב של "העולם כולו נגדנו", דבר שאמור היה ללכד את השורות ולהכין את דעת הקהל לפשעים של החודש הבא. המחאה החברתית עשתה ההפך: היא פילגה את הגוש החברתי מהגוש הלאומני ועם שאינו עומד מאחורי המנהיג כגוף אחד לא ינצח במלחמה. הסטת השיח מצדק חברתי למלחמת אין ברירה הופכת את כל מי שלא מתייצב לצד המנהיג לבוגד, ובכך ממלכדת את המחאה כולה, ולראיה "הפגנות הנגד" של ארגוני ימין שונים נגד ההפגנה החברתית. מלחמה היא מפלטו של הנבל, ובראש המדינה עומד נבל גדול המוכן לשלוח את כולנו למות תוך ספין ציני של "אין ברירה".
באופן אישי אני מודיע בזאת שלא אצא להילחם את מלחמת שלום הנתניהו, וכדברי פרופסור ליבוביץ', נשאר לחפש רק עוד 499 נוספים שיסרבו לשחק בידי הנבל בכדי שיסתיים העוול הזה.

* כותרת הפוסט לקוחה מאמרתו הידועה של קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזוביץ.


5 באוגוסט 2011

חוק יסוד הגזענות

ב24 בפברואר 1920 התפרסם המצע של "מפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל סוציאליסטית", שאף כי פורסם כטיוטה, לא שונתה בו אות אחת עד למפלתו של הרייך השלישי. היטלר היה הראשון למלא את רוב ההבטחות המצויינות בו, וממשלת ישראל הולכת בדרכו כדי למלא אותן שוב. במיוחד מככב ראש המשטרה החשאית של ישראל לשעבר, אברהם דיכטר, שנכנס לכנסת בעור כבש בקולות השמאל המאוכזב מגנרל אחר, והגיש השבוע הצעת חוק שכאילו נחצבה מצור הנציונל סוציאליזם: "חוק יסוד - ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" (להלן: חי"ג - חוק יסוד הגזענות)

1. אנחנו דורשים את ליכוד כל הגרמנים בגרמניה רבה, על סמך זכות העמים להגדרה עצמית.
בישראל: חוק השבות, ולעניינו סעיף 5 בחי"ג - "כל יהודי זכאי לעלות ארצה ולקנות את אזרחות מדינת ישראל על פי חוק."
3. אנחנו דורשים ארץ וקרקע לתזונת עמנו וליישוב עודף אוכלוסייתנו
בישראל: מפלגת השלטון קוראת לספח את יהודה ושומרון בניגוד לחוק הבין לאומי והחלטות האו"ם, הקריאות "הפתרון למצוקת הדיור - מערב השומרון" נשמעות שוב ושוב, והממשלה מאשרת תכניות בניה בשטחים הכבושים בטיעון ש"מצוקת הנדל"ן חריפה".
7. אנחנו דורשים מן המדינה, שתתחייב לדאוג קודם כל לדרכי תעסוקתם ומחייתם של האזרחים. אם אי אפשר לכלכל את כלל האוכלוסים שבמדינה, יש לגרש בני אומות זרות (לא אזרחים) מן הרייך.
בישראל: ח"כ חמאד עמר, גוי המחמד של ישראל ביתנו ובתמיכת ראש מפלגתו שר החוץ אביגדור ליברמן, מקדם הצ"ח להעדפת יוצאי צבא (שם קוד ליהודים) בקבלה לתעסוקה. שר הפנים אלי ישי מקדם זו תקופה ארוכה מדיניות חסרת רחמים של גרוש כל מי שאינו נושא בתעודה זהות כחולה או ברשיון תושב. "יהיה גירוש עוצמתי. איש לא יקבל מפלט" אומר ישי, נציג החמלה היהודית.
8. יש למנוע כל כניסה נוספת של לא גרמנים. אנחנו דורשים לאלץ את כל הלא גרמנים, שנכנסו לגרמניה אחרי 2 באוגוסט 1914, לעזוב את גרמניה מיד.
בישראל: ברביעי ביוני 2003 הוגשה הצעת חוק למניעת מתן אזרחות ללא יהודים. ב30 ליולי באותה שנה עברה הצעת החוק הזו בקריאה שניה ושלישית, ולמרות התערבות של בג"צ מוארך החוק הזה כל חצי שנה מתוקף "הוראת שעה" בה נקבע שיש "להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל". במקביל, ממשיך שר הפנים אלי ישי במאמצים כבירים לגרש כל מי שדם יהודי לא זורם בעורקיו. יהיו אלה עובדים זרים, ילדיהם, או ערבים ישראלים שאזרחותם נשללת.
19.אנחנו דורשים להחליף את המשפט הרומי, המשמש סדר עולם מטריאליסטי, במשפט כללי גרמני.
בישראל: סעיף 13 בחי"ג קובע כי "המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקק", קרי - חוקי השריעה היהודית הם חוקי המדינה. אותם חוקים מיזוגנים, קסנופובים, הומופובים וחשוכים. נשים לנו רבנים במקום שופטים, נבנה ככרות לסקילה השבועית של כל נואפת והומו ונהיה כמו שאר העמים, או לפחות אלה שאליהם שואפים המחוקקים הלאומנים ששמנו להובילנו.
20.על הממלכה לדאוג לפיתוח יסודי של כל מערכת החינוך הכללי שלנו, כדי להניח לכל גרמני מוכשר וחרוץ ללמוד לימודים תיכונים ודרך כך השגת משרות מפתח. יש להתאים את תכניות כל מוסדות החינוך לצורכי החיים המעשיים. על בית הספר להקנות הבנת רעיון המדינה (תורת האזרחות) כבר בתחילת התפתחות השכל. אנחנו דורשים הכשרת ילדים מוכשרים מאוד, בני עניים, בלא להתחשב במעמדם ובמקצועם, על חשבון המדינה.
בישראל: כבר כתבתי כאן על פולחן הגזע והלאום של קומיסר החינוך גדעון סער. לכך יש להוסיך את סעיף 8 ב' בחי"ג הקובע כי "בכל מוסדות החינוך המשרתים ציבור יהודי בארץ יילמדו תולדות העם היהודי, מורשתו ומסורתו"
22.אנחנו דורשים ביטול גיס השכירים ויצירת צבא העם.
בישראל: כל מילה מיותרת, ישראל היא צבא שיש לו עם.
23.אנחנו דורשים מאבק לפי חוקים כנגד השקר המדיני מדעת וכנגד הפצתו בעיתונות. כדי לאפשר יצירת עיתונות גרמנית, אנחנו דורשים :
א. שכל עורכי העיתונים שבלשון הגרמנית וכתביהם יהיו בני העם, תנאי בל יעבור.
ב. שיהיו עיתונים לא גרמניים טעונים רשיון מפורש מטעם המדינה, כדי שייצאו לאור. אסור שיודפסו בלשון הגרמנית
ג. שתיאסר בחוק כל השתתפות כספית בעיתונים גרמניים או השפעה עליהם מצד לא גרמנים. אנחנו דורשים שעבירות על כך ייענשו בסגירת עיתון כזה ובגירושם מן הרייך מיד, של אותם לא גרמנים שלקחו חלק בכך. יש לאסור עיתונים הפוגעים בטובת הכלל. אנחנו דורשים את המאבק, על פי חוק, כנגד אותו כיוון באומנות ובספרות המשפיע השפעה הרסנית על חיי עמנו, ואנחנו דורשים ביטולה של כל התוודעות הפוגעת בדרישות הנזכרות.
בישראל: הצעת חוק שהוגשה לכנסת קובעת כי רק אזרח ישראלי המתגורר בישראל יוכל להיות בעל השליטה בעיתון ישראלי. "בשל חשיבותה הגדולה של התקשורת בישראל אין לאפשר לגורמים זרים ... לשלוט בכלי התקשורת ולהשפיע על דעת הקהל בישראל, כאשר הבעלים אינם מחוייבים למדינת ישראל, ויכולים להשפיע על דעת הקהל שלא בהתאם לנורמות הרצויות בישראל", "לא יינתן רישיון לעיתון בשפה העברית, אלא אם מבקש הרישיון הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל", "תנאי נוסף לקבלת רישיון יהיה כי מלוא המימון לפעילות העיתון, במישרין ובעקיפין, יעשה ממקורות בישראל." כמעט מילה במילה, צריך רק לקוות שלא יואשמו חברי הכנסת בהפרת זכויות יוצרים. הגדילה לעשות מירי רגב ואמרה: "חובתנו לשמור על הדמוקרטיה, ועלינו לדאוג לכך שהשליטה בתקשורת תהיה ישראלית צרופה"
בקשר לסעיף האחרון, שרת התרבות לימור לבנת הכריזה על פרסים לעידוד היצירה הציונית (מיותר לציין כי לא יינתנו פרסים ליצירה שאינה ציונית), ועל שלילת התמיכה מכל מוסד שלא יתיישר עם הקו הלאומני שלה וינקוט עמדה מוסרית נגד הכיבוש.
24. אנחנו דורשים חירות לכל הדתות במדינה, עד כמה שאינן מסכנות את קיומה ועד כמה שאינן פוגעות ברגשי המוסריות של הגזע הגרמני. המפלגה כשלעצמה נוקטת עמדת נצרות פוזיטיבית, מבלי לקשור את עצמה לדת ידועה. היא נלחמת ברוח היהודית החומרנית שבתוכנו ושמחוצה לנו והיא חדורה ההכרה, שלא תעלה ארוכה לעמנו אלא מבפנים על יסוד : טובת הכלל קודמת לטובת הפרט
בישראל: גם בישראל מעודדים חופש דת. טוב, לא חופש מלא. למשל, ח"כ מיכאלי אומרת: "כולנו בעד חופש דת, אבל לצד הזכות לחופש עומדת גם החובה להתחשבות בסביבה" וגם הגישה הצעת חוק בנושא. או סילבן שלום ועוזי לנדאו שדרשו להוציא לחלוטין מהחוק את התנועה האסלמית. על "טובת הכלל" כתב אבנר ענבר: "מאחורי מושגים נייטרליים כמו טובת הכלל וצורכי הציבור מקדמת ישראל באופן שיטתי את האינטרסים של הציבור היהודי על חשבון אלו של הציבור הערבי"

***

ישראל צועדת בנתיב חשוך, מובלת על ידי כנופיה מסוכנת של לאומנים. ההתקוממות העממית המוחה נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה תוכל אולי להפיל אותה, אבל בלי לנקוט עמדה ברורה נגד הגזענות והלאומנות - נמצא את עצמנו עם אותם נבלים שימשיכו לצופף את השורות, לדחוק את האחר והזר, ולבסוף גם לשלוח אותנו להרוג ולמות בשבילם. 
המחאה היא צודקת ונכונה, אבל בשיח הציבורי נשכחים יסודות חשובים: ישראל ביתנו יושבת על הגדר, שותקת. אם יפול נתניהו הם יקצרו את הפירות וימשיכו לדחוף אותנו אל פי התהום גם בממשלה הבאה. יש להוקיע אותם, כמו גם את כל חברי הכנסת החתומים על החי"ג:

אברהם דיכטר, זאב אלקין, דוד רותם, עינת וילף, חיים כץ, רוני בר-און,שאול מופז,רוחמה אברהם-בלילא,זאב בילסקי,יואל חסון,גדעון עזרא,אריה ביבי,נחמן שי,משה (מוץ) מטלון,עתניאל שנלר,מרינה סולודקין,אורי אורבך,זבולון אורלב,חמד עמאר,רוברט אילטוב,דורון אביטל,אלי אפללו,ציון פיניאן,יוליה שמאלוב-ברקוביץ,אורלי לוי אבקסיס,אריה אלדד,אופיר אקוניס,רונית תירוש,כרמל שאמה,מירי רגב,אנסטסיה מיכאלי,ציפי חוטובלי,ישראל חסון,שי חרמש,יעקב אדרי,מאיר שטרית,אורי  אריאל,יריב לוין,בנימין בן-אליעזר,שלמה מולה

הם אינם ראויים להנהיג. הם מנצלים את הדמוקרטיה כדי לבטלה, בדיוק כמו שעשו הנציונל סוציאליסטים בזמנם. אם ישראל לא רוצה להיות גרמניה, עליה להתעורר עכשיו ולנער מעליה את הגזענות והלאומנות. אחרת - נתראה במחנות.





28 ביולי 2011

עוד קצת נתונים על הכיבוש, או איך ההתנחלויות פוגעות בכיס שלנו

אתמול פרסמה ועדת הסטטיסטיקה של האיחוד הארופאי דו"ח הבוחן את השפעת השטחים שכבשה ישראל ב1967 על הכלכלה שלה. אחרי המחמאות שמחלקים העורכים לעמיתיהם בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, מתחיל תור הביקורת. לפני הצגת הממצאים, מבקרים הארופאים מספר מתודולוגיות הננקטות ע"י ישראל באיסוף המידע, כמו למשל הפרדה בין חלקות תבואה יהודיות לכאלה שאינן נוהות אחרי יהוה (סעיף 69) או במקום להתייחס לשטחים ישראלים, מגדירה אותם הלשכה כיהודים (סעיפים 68, 70 ו72).
להלן נתונים נבחרים מהדו"ח (הגרסה המלאה נמצאת כאן, זהירות, PDF):

  • בין השנים 1997 ל2009 גדלה אוכלוסית המתנחלים ב94%, בעוד אוכלוסית ישראל בתחומי 1967 גדלה ב26%.
  • הכללת ההתנחלויות בחישוב בתוצר לנפש, המשמש כמדד לצמיחה כלכלית, גורם לירידה של 6.5%. המסקנה של האיחוד הארופאי ברורה: ההתנחלויות פוגעות בצמיחה של ישראל. התעשיה היחידה שנשארת ללא שינוי היא "המגזר הציבורי" - קרי, משרות במימון המדינה לטובת המתנחלים.
  • המתנחלים מהווים כ-2.9% מכח העבודה הישראלי
  • 41.5% מהמתנחלים ביהודה ושומרון הם צעירים מתחת לגיל 15, בעוד בישראל אחוז הצעירים באותם גילאים עומד על 26.7%
  • נכון ל2009, אוכלוסית המתנחלים ביהודה ושומרון מהווה 4.3% מאוכלוסית ישראל בגבולות 67', ומזרח ירושלים (כולל ערבים) מהווה 6.6%
  • נכון ל2008, 50.5% מהמתנחלים ביהודה ושומרון עובדים בתחומי ישראל, בעוד רק 0.4% מהישראלים עובדים ביהודה ושומרון.
  • מדד חוסר השוויון בישראל הוא מהגבוהים באיחוד, ההכנסה של העשירון העליון גבוהה פי 8 מההכנסה של העשירון התחתון, ובאזור יהודה ושומרון אי השוויון גדול ב10% מישראל.
  • אחוז העוני בישראל (מחושב עפ"י משקי בית החיים על פחות מ50% מההכנסה החציונית) עומד על 20.2%, פי שניים מהממוצע הארופאי. שיעור העוני ביהודה ושומרון דומה ועומד על 23.4%.
  • כמעט 11% מתקציב המדינה ב2007 (השנה הנבדקת) הלך ישירות למפעל ההתנחלויות.
  • ההוצאה הביתית הממוצעת בהתנחלויות גבוהה ב7.5% מבישראל, ובפרט הוצאה על מזון, טבק ומשקאות.
השורה התחתונה של הדו"ח ברורה: הכיבוש פוגע בישראל. לא רק מוסרית, דמוקרטית וחוקית. הכיבוש פוגע באופן חמור בכלכלה ובחברה הישראלית הישראלית, ויש לו קשר ישיר וברור למחאות והמהפכות שמובילים ישראלים שלא מסכימים יותר עם סדר העדיפויות המעוות של הממשלה.





20 ביולי 2011

צה"ל הוא שדה הקרב בו יוכרע גורלה של ישראל


היום פרסם עיתון הארץ חלקים ממכתב ששלח ראש אכ"א היוצא האלוף אבי זמיר לרמטכ"ל הנוכחי ובו הוא מזהיר מפני "תהליכים המהווים אתגר למודל צבא העם, ניאו-ליברליזם מצד אחד והקצנה דתית מצד שני". זמיר מספר על תלונות רבות של מפקדים שהגדירו את פעילות הרבנות הצבאית כ"שטיפת מוח דתית ולאומנית", "ניסיונות של גופים מנוגדים לעצב את הנורמות במרחב הציבורי כך שיהיו תואמות לאג'נדה הפרטית שלהם" ועל מלחמות פנימיות בצבא שבהן יד התאוקרטים גוברת. 
הרב הצבאי הראשי לשעבר, אבי רונצקי, סיפר היום שמה שמתרחש היום הוא לא פחות ממלחמה פנימית על דמותו של הצבא, ושהמלחמה הזו היא מלחמה על דמותה של החברה בישראל, "האם המדינה תהיה מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. צה"ל מהווה בעיניי את בית הספר הגדול במדינה, ולכן בעלי האג'נדה של עיתון הארץ ודומיהם מנסים להשפיע על המאבק הזה דרך הצבא". הוא טוען ש"רוב המערך הלוחם והפיקוד שלו בעד הרבנות" ושמי שמתנגד למהפכה התאוקרטית שלו הם ג'ובניקים קוראי הארץ. "על פי פקודות השילוב הראוי, שהן החוק בצה"ל, אי אפשר לכפות חייל או חיילת דתיים להשתתף במפעילות שמנוגדת להלכה. נקודה. זה החוק בצה"ל" - קרי - לדידו ההלכה היא החוק הצבאי. "המתקפות הללו", לדבריו, "לא מגיעות מהחלק הקרבי בצה"ל, אלא מתוך מה שמכונה מדינת תל אביב, והאנשים שלה בצבא.".

***


ב1927 אסר הרייכסוואר(צבא ה100,000 שהותר בהסכמי ורסאי) לגייס נאצים לשורותיו ואפילו אסר על העסקתם כאזרחים במחסני הנשק ובסיסי האספקה. התעמולה שכיוון היטלר ב1930 כלפי הצבא נועדה בין השאר לגייס תומכים מבפנים ולבטל את האיסור הזה. ב22 בינואר 1930 הוציא שר ההגנה, הגנרל גרונר, פקודת יום לצבא: "הנאצים הם תאבי שלטון ... משום כך הם מחזרים אחרי הוורמאכט. כדי להשתמש בו למען מטרות פוליטיות של מפלגתם, מנסים הם להדהימנו שנאמין כי הנאציונל סוציאליסטים בלבד מייצגים את הכח הלאומי האמיתי" בהמשך הוא ביקש מהחיילים להמנע מפוליטיקה ו"לשרת את המדינה" תוך התעלמות מהריב המפלגתי.
באביב 1930 נאסרו שלושה סגנים צעירים, לודין, שארינגר וואנדט מחיל המצב של אולם (Ulm) על הפצת תעמולה נאצית בצבא ונסיון להשפיע על חבריהם הקצינים להסכים שבמקרה של מרד נאצי מזויין לא ירו על המורדים. הסעיף האחרון היה בגדר בגידה, אך הגנרל גרונר, שלא רצה לפרסם את דבר נסיון המרד בצבא, ניסה להשתיק את העניין ולהעמידם לדין על עבירת משמעת פשוטה. כאשר פרסם הפולקישר באובכטר (עיתון לאומני גרמני) את הדבר, ולאחר נצחון הנאצים בבחירות של ספטמבר 1930 לא ניתן היה לשמור את הדבר בסוד והקצינים הועמדו בפני בין המשפט העליון בלייפציג באשמת בגידה במולדת. עורכי הדין של השלושה היו הנס פרנק, לימים מושל פולין, וקארל זאק, שהוצא להורג אחרי נסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר. פרנק, במהלך מבריק, הביא את היטלר כעד הגנה. מטרת עדותו היתה להוכיח שלא זו בלבד שהנאציונל סוציאליזם אינו מהווה סכנה לצבא ולמדינה, אלא כי הוא תקוותה היחידה. הוא טען בלהט כי המפלגה אינה מתכננת מרד אלים וכי הקצינים טעו בפירוש כוונותיו: "לתנועתנו אין צורך בכח הזרוע. יבוא יום והעם הגרמני יכיר את רעיונותינו ואז שלושים וחמישה מליון איש יעמדו מאחורינו ... שיהיו בידינו הזכויות החוקתיות אז נקים את המדינה בצורה שלדעתנו היא הצורה הנכונה ... יכולני להבטיח לכם כי כאשר תנצח המפלגה הנאציונל סוציאליסטית במאבק, יהיה אז גם בית דין צדק נאציונל סוציאליסטי, אז יוקח נקם על מהפכת 1918 וראשים יתגלגלו!". המשפט האחרון היה הכותרת הראשית בעיתוני גרמניה והעולם ועלה להיטלר את המשפט, אך הוא השיג את מטרתו על גבם של הקצינים הצעירים: רבים מראשי המשק והצבא ראו כי לפניהם נחשול שאי אפשר לעצור, נחשול שעומד בפני הקומוניסטים השנואים וכזה שישקם את גאוותה של גרמניה.
***

הימין הדתי-לאומני מנסה לכבוש את צה"ל. נתונים שפורסמו לפני מספר חודשים מראים שמספר קציני החי"ר הדתיים עלה פי 12 בעשרים השנים האחרונות, נתון אחר מצטט כי 40 אחוז מבוגרי קורס קצינים קרביים הם בוגרי החינוך הדתי- רובם תלמידי ישיבות הסדר ובוגרי בתי ספר תיכוניים דתיים, אך זה לא מספיק: פרט לפעילות המסיונרית של הרבנות הצבאית, פועלים ארגונים רבים ביהודה ושומרון ובישראל ל"כיבוש לבבות" בקרב החיילים לקראת יום פקודה. לאחרונה יצא ארגון בשם "דרך חיים" במבצע חלוקת עלונים לחיילי צה"ל בתחנות מרכזיות ברחבי הארץ שכותרתו "המלחמה היא בבית": הארגון מבקש מחיילי צה"ל להגן על בנות ישראל מפני ערבים המשחרים לבתוליהן. "באמצעות המפגש והשיחה מתקנים בדיוק את הרושם שההתיישבות וצה"ל נמצאים משני צידי המתרס", אומר אחד הפעילים וכוונתו ברורה: יהודי לא מגרש יהודי. בבוא יום פקודה, קוראים המתנחלים לחיילים לסרב. לעמוד לצד ההלכה ונגד המדינה. כמו שאומר רונצקי, המלחמה היא על דמותה של החברה בישראל: יהודית או דמוקרטית. הלכה או חוק.
בדומה לגרונר הגרמני, הנחה תא"ל ניצן אלון מפקד אוגדת יהודה ושומרון למדר חיילים דתיים מתפקידים רגישים משום שחלקם כבר נתפס שהוא בוגד בצבא ומוסר סודות למתנחלים. בשונה מגרונר הגרמני, הותקף אלון ע"י המון מוסת מחד, ובידי חברי כנסת מאידך שקראו להעמידו לדין באשמת היותו פוסט ציוני.

***

הימין ממצב את עצמו ככח הלאומי היחיד, כזה שישיב לישראל את תהילת הנצחון שנגזלה ממנה מ1973 ואילך. הגזענות היא הסנובים של הפרולטריון, ועל כך הוא בונה את כוחו. אמור לאדם שהוא נעלה מאדם אחר, וקנית את נאמנותו. אמור לו שכל מה ששייך לנחותים ממנו צריך להיות שלו, ונתת לו אינטרס. אמור לו שהדבר היחיד העומד בינו לבין העושר המובטח הוא השמאל הבוגדני - והצגת בפניו את האויב. אותה טקטיקה שעבדה טוב כל כך לנציונל סוציאליזם בגרמניה ממוממשת בהצלחה אצלנו: יש גזע עליון, יש גזעים נחותים, העושר היהודי שהובטח לגרמנים הוא עכשיו האדמה הפלסטינית, טוהר הדם והגנה על בנות הגזע מטומאת הזרע הערבי, הוקעת השמאל כ"ארגון טרור" בוגד והבטחה לנקום בו כאשר יבוטלו החוקים הנהוגים היום, וכמובן הצגת סמכות חוקית גבוהה יותר - ההלכה - ולא חוקי המדינה. 
האסטרטגיה ברורה, והטקטיקה זהה: לא עוד מדינת כל אזרחיה, אלא מדינת כל יהודיה. מדינת גזע ולאום. מגילת העצמאות המתוקנת, אליבא רונצקי, וולפא וחבריהם היא ללא הבדל דת, גזע, ומין. כל עוד מדובר ביהדות, יהודי וזכר, בהתאמה.


16 ביולי 2011

כהנא קורא מקברו: מתנחלים - בשם השלווה והאחווה, שובו לישראל

משה פייגלין, מיכאל בן ארי, ברוך מרזל, איתמר בן גביר, ישראל דנציגר ורבים אחרים הם חסידיו וממשיכי דרכו של מאיר כהנא: טרוריסט, גנב, נוכל, נואף ומתחזה. אלה האנשים שמובילים את מדיניות ישראל בפועל בכל הנוגע ליהודה ושומרון. בנסיון להבין את הרציונל מאחורי האסטרטגיה שלהם, או לפחות את השורשים מהם הם יונקים את השנאה והאלימות שמייצגת את דרכם, הלכתי וקראתי את הביוגרפיה של כהנא שכתב יאיר קוטלר ב1985.

מגן דוד כהנא צדק

פרט להסטוריה המטורפת של האדם הזה שכללה מעורבות ברצח, חטיפה, גניבה, התחזות, ועוד מעשי נבלה רבים ומגוונים, למדתי שהטקטיקה שלו: פרובוקציה בכל מחיר, מיושמת בהצלחה ע"י ממשיכי דרכו מהימין. הצעדה באום אל פאחם (פראפרזה על אמירתו של כהנא כי יש להפציץ את אום אל פאחם), שיחות טלפון שמתחזות לאנשי חמאס, תשלום לפליטים אפריקאים כדי שיגיעו לברכת גורדון, בקשת צו עיכוב יציאה מהארץ לאפיפיור ועוד.

אחת הפרובוקציות המוצלחות יותר שלו (דצמבר 1972 - ינואר 1973) היה משלוח אלפי מכתבים לפלסטינים בחברון, בשכם, ברמאללה ובמקומות אחרים. את אותו נוסח עם החלפות נדרשות הייתי רוצה לייעד למתנחלים בחברון, בבית אל, באריאל ובשאר ההתנחלויות היושבות על אדמת פלסטין:
"מתנחל/ת יקר/ה,
ברור הוא שאזרחי המדינה הפלסטינית לא יסכימו לעולם לוותר על ארצם או לחלקה ולבתרה. אין כל אפשרות שתהיה חלוקה של שטחי פלסטין כפי שהיו ב1967.
אם כן, ומכיון שאנחנו מכבדים את הרגש הלאומי היהודי, אנחנו מכירים שעלול להיווצר מצב של מתח מתמיד בין הרוב הפלסטיני והמיעוט היהודי כדוגמת צפון אירלנד.
בגלל השלווה והאחווה רצוי לנקוט צעדים מראש כדי למנוע את הסכנה הזאת. רצוי הוא שכל עם יחיה במדינתו שלו ולא תחת שלטונו של עם אחר. לכן אנו פונים אליכם ומציעים לכם להגר חזרה לארץ ישראל.
בברכה,
הליגה להגנה יהודית בא"י
ת.ד. 7287 ירושלים"

כהנא קורא מקברו: מתנחלים - בשם השלווה והאחווה, שובו לישראל.



14 ביולי 2011

קומיסר החינוך גדעון ופלוגות הסער

משרד החינוך העביר הנחיות לגננות לקראת שנת הלימודים הבאה ובו הוא מורה להן (השימוש בלשון נקבה במקור) לפתוח את שבוע הלימודים בהנפת הדגל ושירת ההמנון תחת הסעיף "העמקת החינוך לערכים". מיותר לציין כי הערכים האלה אינם ערכים דמוקרטים, כי הוראת האזרחות והדמוקרטיה בוטלה בהוראות השר ומנכ"ל משרדו שלא מאמין בביקורת על המדינה.
המהלך הזה מגיע בעקבות הצעת החוק של זבולון אורלב מהבית היהודי כי חובה לחנך לשירות המדינה, ובעקבות הצהרתו של סער כי הוא מתעקש על כך שבבתי הספר בארץ ילמדו רק את האמת והאמת יש רק אחת – "שהשורשים שלנו כעם נמצאים כאן". מיותר לציין, כי התכנית הפטריוטית הזו תקפה רק לגנים בהם לומדים ילדים יהודים. לשיטתו של סער, ילדים ערבים לא צריכים ערכים. ילדים הם הקהל האידיאלי למפלצות לאומניות: הם יאמינו לכל מה שיספרו להם, למשל, שהיהודים אינם בני אדם.

מתופף צעיר, חבר ההיטלריוגנד

"עשרים וחמש הנקודות" של המפלגה הנאציונל סוציאליסטית שפורסמו ע"י היטלר ב25 לפברואר 1920 מתייחסות גם לחינוך (ס' 20): "...את רעיון המדינה יש להקנות (לילד) עם ראשית הבנתו..." -הכשרתו המוקדמת של התלמיד ל"תפיסת רעיון המדינה" מהווה יסוד במשנתה החינוכית של המדינה הטוטאליטרית. אותו מסמך מציין בסעיף 4: "...כבן הלאום יחשב רק מי שדם גרמני בעורקיו בלי התחשבות בדתו, מכאן ששום יהודי אינו יכול להיות בן הלאום". 
בראשית מרץ 1933, ימים ספורים לאחר שריפת הרייכסטאג ותפיסת השלטון באמצעות "חוקי חירום", פנתה הסיעה הנאציונל סוציאליסטית לשר החינוך בדרישות הבאות:
1. לסלק את כל המורים היהודים מבית הספר הגרמני (במקור: "כוחות הוראה שמוצאם מיהודים או שהם ממזרים")
2. הנהגת נומרוס קלאוזוס (1%) בשל "יהירותם של התלמידים היהודים".
באמצע חודש מאי פנה מנהל מחלקת החינוך במינכן יוזף באואר בתחינה להוציא את התלמידים היהודים מבתי הספר הגרמנים בשל "התחשבות בתחושתם וברגשותיהם של התלמידים היהודים, אשר עלולים להפגע בשעת הוראת תורת הגזע".
הקריאות האלה נדחו מתוקף היותה של גרמניה מדינת חוק: המדינה השיבה כי אין יסוד חוקי להפרדה הזו מכיוון שחסר חוק ארצי המסדיר את לימודיהם של התלמידים היהודים, דבר שהיה מנוגד לחוק חינוך חובה הנקבע בחוקה הווימארית. כן, גרמניה הנאצית באותה תקופה עדיין שמרה על פסאדה של שלטון החוק.

אימוני נשק כחלק מהכשרת הנאצים הצעירים

בישראל היום כבר יש הפרדה דה-פקטו במערכת החינוך. מספר בתי הספר בהם לומדים תלמידים יהודים וערבים ביחד הוא זניח. ההפרדה בתכנית הלימודים "לחיזוק ערכי הלאום" של הממשלה, קידוש פולחן המוות והמיתולוגיה היהודית, הנרטיב הבזוי המספר שהאדמה הזו שייכת לעם ישראל מתוקף "זכות אבות", האסתטיקה של הלאומנות שתכריח ילדים בני שלוש לעמוד ולהצדיע לדגל, לדקלם מנטרות חסרות פשר על עליונות הגזע היהודי, והעלאת שירות העם עד המוות לדרגת אידיאל - כל אלה הם סמממנים של מדינה פאשיסטית בהתהוות. לא נותר עוד הרבה עד שיוכרז מותה של מדינת ישראל ועליתה של מדינת יהודה התאוקרטית במקומה. 

הירחון "דר אופמארש" - נצעד קדימה
הירחון הוצא לאור ע"י המפלגה הנאצית
והיה מיועד לתלמידי בית ספר
זה הזמן לצאת לרחובות - להפגין, לצעוק, למחות, להצביע על האשמים ולנסות לתקן - כל עוד מותר.
זה הזמן, כי בקרוב כבר יהיה מאוחר מדי.

תוספת מאוחרת:
אחרי פרסום הפוסט אמרה לי קוראת דבר חכם ונכון: אם המטרה של סער היא לעורר גאווה במדינה, אדרבא: שיחנך לנוער לטייל בשביליה, להכיר ולאהוב את כל תושביה ולא רק את אלה שהוא חפץ ביקרם. שיחשוף בפני הילדים את כל גווניה של המדינה ולא רק את הנרטיב הציוני שהחמיץ. שיקח אותם לגליל ולנגב, לערים ולשדות, שיצור מפגשים אמיתיים בין בני האדם החיים בה. רק לאחר שיעשה את כל זה הוא יכול לבקש מהילדים שהופקדו בידיו גאווה, ואולי גם אהבה. שמכריחים לאהוב בכח ובשקר - זו אינה אהבה אמיתית: זהו אונס מכוער של הרוח האנושית וניצול פושע של תפקידו.

קריאה:
ביום שישי ה15 ביולי נערכת הפגנה גדולה נגד הפאשיזם. ההפגנה תחל בשעה 14:00 ליד שער יפו וגם אני אהיה בה לקרוא בוז לסער ולחבריו. אני קורא לכולם להצטרף. פרטים נוספים אפשר למצוא כאן.