28 בדצמבר 2010

הגסטפו של ישראל - השב"כ מוריד את המסכה


ב28 בפברואר 1933 הורה שר הפנים של בוואריה לכל הקומיסרים ותחנות המשטרה "לעצור ללא רחמים את כל האנשים שמסתובבים בצורה חשודה". מדובר היה ב"שוצהאפט" (מעצר מגן) שנועד כביכול להגן על העצור מזעם החברה, אך בפועל היה זה כלי בידי המדינה להעלים גורמים שערערו על לגיטימיות המשטר, ואפשרו לאסור את האזרחים לזמן בלתי מוגבל ומבלי גישה לעורך דין. כדי להסיר ספק, ב25 בינואר 1938 הוציא שר הפנים פריק הבהרה לגבי משמעות השוצהאפט: "מעצר מגן יכול להתפרש כאמצעי אכיפה של המשטרה החשאית כנגד אלה המסכנים את בטחון המדינה..."
אותם עצורים בדרך כלל נשלחו לדכאו, והושארו שם זמן רב גם לאחר שהתברר שלא עברו על שום חוק פרט להשתייכות למפלגה הלא נכונה. די היה בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית כדי לזכות בכרטיס כניסה ושהייה לזמן בלתי מוגבל בדכאו.
נשמע מוכר? ביהודה ושומרון זוהי מציאות יום יומית, אבל נראה שלאחרונה המציאות המחרידה הזו זולגת אט אט גם לגבולות ישראל. בשטחים הכבושים די בגחמה של רכז שב"כ כדי לשלוח כח חמוש באישון לילה ולכלוא את האזרח הפלסטיני שבחר לתקופה בלתי מוגבלת, למנוע ממנו גישה לעורך דין, ויתרה על כך, הוא לא מחויב לספר לו במה הוא מואשם. הביאס קורפוס הוא חלום רחוק.
ובישראל לקראת שנת 2011? השירות החשאי הישראלי, השב"כ, מונע מרוב הנחקרים הפלסטינים פגישה עם עורך דין,  צו חירום שהוציא איש צבא המורה לגרש אדם מביתו במדינת ישראל, ללא סיבה חוקית ורק "בשם הבטחון", וכמובן "האסיר איקס", אדם שזהותו ועצם קיומו מוסתר על ידי המדינה לפחות מאז יוני 2010.

התפקידים של הBPP (המשטרה הפוליטית של בוואריה) כללו בין השאר "מעקב אחרי 'יריבים פוטנציאלים', קרי, אנשים שעדיין לא הוגדרו כאלה באופן רשמי, כגון עדי יהוה, בונים חופשיים, והומוסקסואלים. בישראל עוכב פעיל השמאל מתן כהן בשדה התעופה, ושם נטען באוזניו שהוא "מוחשד" בפעילות עויינת. השב"כ מזמן פעילי שמאל ל"שיחה" ובה מספרת להם המראיינת רונה שעדיין לא עברו על שום חוק, אך פוקחים עליהם עין, וחוקים שיעברו בקרוב יהפכו את פעילותם לבלתי חוקית.

במבצע שהחל ב26 ביוני 1933 ונמשך עד לאמצע יולי נעצרו מעל אלפיים פעילי "מפלגת העם הבווארית", שהיתה אחת היריבות היחידות של המפלגה הנציונל סוציאליסטית, ונשלחו ל"מעצר מגן". המעצר אמנם לא האריך ימים, אך מטרתו היתה למוטט את המפלגה ע"י הפחדת הפעילים. שהות קצרה בדכאו או בכלא נחשבה מספיקה לצורך העניין. המעצרים בוצעו בצורה כזו שכמעט בכל כפר או ישוב קטן נעצרו מספר אנשים, אשר הוחזרו זמן מה לאחר מכן מדוכאים ומבועתים. אווירה של פחד נוצרה הן בתוך המפלגה הבווארית המפוררת והן באוכלוסיה הכללית. אגדת הפחד שיצרו הימלר והיידריך היתה לעיתים נוראה מהאמת, אך היא שיתקה את הרצון והמוכנות להתקומם נגד השלטון. לאימה שהנחיל המעצר בלב האזרח ההגון נוספה גם הבושה, הפגיעה במעמד החברתי והסטיגמה שהתלוותה אליו.
ובישראל? היום נגזרו שבעה חודשי מאסר על נורי אל עוקבי, פעיל מרכזי במאבק לזכויות הבדואים, באשמה שבעבור חמורות ממנה בהרבה יהודים קיבלו עונשים קלים משמעותית. על עבדאללה אבו רחמה, מנהיג המאבק הבלתי אלים בבלעין נגזרו 12 חודשי מאסר באשמה מפוברקת, וכמובן יונתן פולק שנשלח לשלושה חודשים בכלא על שרכב על אופניו בקרב 1500 רוכבים אחרים בלב תל אביב.

הדברים כבר לא נעשים במחשכים: השב"כ יוצא מהצללים ובשם המדינה עוצר, מעלים ומטיל אימה על מתנגדי השלטון. מסיכת הדמוקרטיה וזכויות הפרט נושרת ומתחתיה מתגלה משטר אפל ונבוך, שמוצא את עצמו במצב שבו אף אחד לא אומר לו שאסור. אסור להעלים אנשים. אסור לאסור אנשים כי הם לא מסכימים עם דעותיך. אסור לכלוא ולהתעלל בילדים. אסור לרצוח. 
איך שהדברים נראים כעת, השלטון לא חזק מספיק לומר את הדברים האלה, והמגמה הפאשיסטית מורה שהמצב רק ילך ויחמיר. מצבים כאלה, שמתגלגלים ללא יד מכוונת (כך נראה, לפחות) רק מחכים למנהיג חזק שיוביל אותם לכח נוסף, וסופם להתפוצץ שהם לוקחים איתם חיים של אלפי בני אדם והנותרים נשבעים "לא עוד", עד לפעם הבאה.




11 בדצמבר 2010

קורט טוכולסקי, השמאל, ובגידתה של המדינה

אחד הדברים הקשים ביותר בחיי מדינה הוא הצורך לקבל את העובדה שאי אפשר לנצח במלחמה, ושכל בניה שנהרגו "למען העם והמולדת", מתו לשווא. לאחר כניעת גרמניה במלחמת העולם הראשונה כתב קורט טוכולסקי: "אני קורא למתאבלים: הוא נהרג בגלל לא כלום. בשל טירוף, בשל לא כלום, לא כלום, לא כלום". כמובן שהגנרלים שהיו אחראים למחדל הצבאי הטילו את האשמה על רוח התבוסתנות ו"תקיעת הסכין בגב" מבית, וטוכולסקי, כיהודי לשעבר, היה מטרה מושלמת.

נאמר על טוכולסקי שהוא הסופר והעיתונאי השנוא ביותר בגרמניה, בזמנים שהעם הגרמני הסתופף מאחורי לאומנות מתפרצת, הוא עמד איתן והתעקש להעמיד מראה מול פני הגזענות של הגרמנים, ומול פני הביטול העצמי של היהודים שהאמינו שהכל יעבור. גרמניה שנודעה כמדינה של פילוסופים ומשוררים (דֶנקֵר אוּנד דִיכטֶר) הפכה תחת עטו השנון לארץ של "הֶנקֵר אוּנד רִיכטֶר" (תליינים ושופטים). כעורך של אחד משבועוני השמאל המובילים הוא כתב: "מאשימים אותנו על שאנחנו תמיד אומרים 'לא', על שאיננו די קונסטרוקטיבים. לא, איננו יכולים לומר 'כן'. עדיין לא. אנו יודעים רק דבר אחד: עלינו לסלק במטאטא ברזל את כל מה שרקוב בגרמניה. לא נשיג דבר אם נעטוף את ראשנו בסמרטוט שחור אדום לבן ונלחש בדאגה 'לא עכשיו, ידידי היקר, לא עכשיו'. שאני מודע לחלוטין למשמעות המילים האלה, אני מצהיר שאין סוד של הצבא הגרמני שלא הייתי מעביר ברצון למעצמה זרה אם הדבר היה נחוץ לשמירה על השלום".

טוכולסקי אך עזב את עריכת השבועון "וֶלטבינָה" בברלין, כאשר לעורך שהחליף אותו, קרל פון אוסייצקי, נפל סקופ גדול לידיים: מקור בכיר בארגון הטייסים הגרמנים חשף ארגון הנקרא "אבטיילונג 11" שעסק בניסויים בתחום התעופה למעשה נהג להטיס אווירונים לרוסיה למטרות אימונים צבאיים סודיים. אוסייצקי חשש מנחת זרועו של הרייכסווהר, ולכן במאמר שהתפרסם "עסקי אוויר בחיל האוויר הגרמני" מחק את האזכור של רוסיה וכתב "לא כל האווירונים נמצאים כל הזמן בגרמניה". מכבסת המילים לא עזרה, והרייכסווהר הזדעק ותבע להעמיד לדין את אוסייצקי ואת המקור שלו באשמת ריגול חמור. כאן יש להזכיר שלחוזה ורסאי היה תוקף של חוק, ובו נכתב בדרך שלא משתמעת לשתי פנים כי לגרמניה אסור להחזיק מטוסי קרב, ולכן ממשלת גרמניה בעצם העמידה את אוסייצקי לדין על גילוי הסוד שהיא עצמה הפרה חוק. לרייכסווהר היו שלוש טייסות מפציצים, שתי טייסות קרב ושמונה טייסות מודיעין שעמדו בניגוד גמור להסכמים עליהם היתה חתומה הממשלה הגרמנית. בגזר הדין קבע בית המשפט הגרמני: "פיקוד הצבא רואה חובה לעצמו, על אף חוזה וורסאי ... בבחינת כורח מוחלט שהוא מעל החוק, לבצע את הארגון מחדש על פי האינטרסים של הביטחון הלאומי" וגזר עונשי מאסר על אוסייצקי והמקור שלו. גנרל שלייכר, לימים הקנצלר האחרון וקצר הימים של רפובליקת ווימאר, מסר לאוסייצקי שלא יעמדו בדרכו אם יחליט להמלט לצרפת, אך הוא בחר להשאר: "הבה נהפך תנועת מחאה זו למערכה פוליטית נגד הכוחות החזקים של מהפכת הנגד ... לא בשל הנאמנות למדינה אני הולך לבית הסוהר, אלא משום שבעשותי זאת אני יכול להביך אותה יותר ... אני נשאר כאן, אסיר בכלא הפרוסי: סמל חי של מחאה"

***

75 שנים אחרי, זלזול בחוק בשם אותו עקרון חמקמק של "בטחון לאומי" הפך לעניין שבשגרה, ואלה שיוצאים נגדו מוצאים עצמם מותקפים, מואשמים בבגידה ואף נכלאים. מדינת ישראל עברה על חוקיה שלה ביודעין כאשר הוציאה להורג ללא משפט פלסטינים תחת המונח המכובס של "חיסול ממוקד", וכשחיילת אמיצה אחת העזה לחשוף את התפיסה שהצבא מעל החוק, היא הוקעה כבוגדת ונכלאה. בראדלי מאנינג, רב"ט בצבא האמריקאי, עשה מעשה דומה מאוד כאשר העביר מסמכים המראים שהצבא האמריקאי טבח ללא צורך באזרחים עיראקים, וגם הוא הואשם בבגידה חמורה ונכלא. מקרה המשט הטורקי הוא דוגמה קיצונית לזלזול בחוק הבין לאומי: ישראל הפרה שורה ארוכה של חוקים כאשר השתלטה על הספינה וטבחה באזרחים טורקיים ואחרים, אך למרות זאת, ישראלי שמעז לצאת נגד ההחלטה האווילית של ההשתלטות על המרמרה מתוייג מיד כבוגד ואנטי ישראלי, ומגדילים פובליציסטים וטוקבקיסטים ומכנים אותו גם אנטישמי.

הזלזול בחוק אינו נחלתו הבלעדית של הצבא: מדינת ישראל מפרה ביודעין את החוק הבין לאומי מזה למעלה מארבעים שנה בקיימה את הכיבוש של שטחי הגדה המערבית וישוב אזרחים בשטח הכבוש. היא מקיימת אפרטהייד מוצהר בין יהודים לפלסטינים, ומבצעת חטיפות ומאסרים ללא משפט של אלפי אזרחים פלסטינים. מצב זה שבו אלימות היא הנורמה באזור אחד ואסורה לחלוטין חמש דקות נסיעה מערבה משם אינו יכול להתקיים: האלימות טבעה להתפשט ולזלוג מתחום אחד לאחר, ולעולם לא ניתן להכילה באזור סטרילי שרק בו הוא מותרת. אי אפשר לומר לילדים בני 18 בשטחים "לשבור להם את העצמות" ולצפות מהם לא להביא את ההתנהגות הזו חזרה הביתה: "במשך ארבע שנים היו קילומטרים רבועים רבים של אדמה בהם היה הרצח חובה, ובה בשעה היה הרצח אסור באיסור חמור במרחק של חצי שעת נסיעה משם. האם אמרתי רצח? ודאי שכן. חיילים הם רוצחים".

לא הרבה השתנה מאז 1919: "אנו חייבים לשאת באשמה לגבי הצרות שאליהן הכניס אותנו המיליטריזם המנוון, ורק בהתנערות מלאה מתקופה מבישה זו נוכל לשוב למצב מסודר". שנים מאוחר יותר, בדצמבר 1935, כתב לידידו ארנולד צוויג "הדברים כפי שהם עכשיו אינם יכולים לפעול עוד. תם המשחק." שישה ימים לאחר מכן, במקום גלותו בשוודיה, נטל קורט טוכולסקי מנת רעל ומת. על מצבתו נכתב ציטוט מגתה: "כל מה שקורה הוא רק חידה".



29 בנובמבר 2010

לבד בתל אביב

ב3 באוקטובר 1943 התקבלה גלויה שנשלחה מלבוב והיתה ממוענת לעורך הראשי במערכת מקומון גרמני קטן שהתפרסם בפולין לרווחת האוכלוסיה הגרמנית. הפסקה הראשונה נכתבה בגרמנית ואמרה:
אינני יודע גרמנית, תוכל לתרגם הכל מפולנית לגרמנית
וההמשך היה בפולנית:
אתה זונה זקנה ובן של זונה זקנה, ריכרד. נולד לך ילד. מי יתן שילדך יסבול כל חייו, כשם שאנחנו היהודים סבלנו בגללך. אני מאחל לך זאת ממעמקי ליבי.

יחידת התעמולה הגרמנית של מחוז ראדום מדווחת שהגלויה הפשוטה הזו ערערה את נמענה והכניסה ללחץ את כל מנגנון התעמולה: החשש הגדול שלהם היה שהגלויה הזו היא הראשונה במבול שיציף את הגנרלגוברנמן ואת גרמניה ויקשר בין "העם" - האנשים הפשוטים, כביכול - לבין הסבל שהמדינה שלהם גורמת למליוני בני אדם.

דמיינו לרגע שכל ההורים לילדים בני תשע במדינת ישראל היו מקבלים גלוית "מזל טוב" לילדיהם: מאורע נדיר בעידן הדיגיטלי, אבל לא בלתי סביר, ובגלויה היה כתוב משהו כמו:
מזל טוב ליום ההולדת התשיעי של [שם הילד], מי יתן והוא ישלח לפרק מטענים חשודים ללא מיגון, יראה את הוריו מושפלים מדי יום ויאסר עליו לעזוב את מקום מגוריו, כשם שסובלים הילדים הפלסטינים תחת שלטון הכיבוש הישראלי.

יחידת התעמולה הישראלית היתה מקימה זעקה אדירה על שימוש ציני בילדים, על בגידה במולדת ועל זה שאי אפשר להשוות בין ילדים ישראלים לפלסטינים ועל זה שבכלל הילדים הפלסטינים לא סובלים וזה שקר של החמאס.
אבל אולי, רק אולי, חלק קטן מאותם הורים היה מתחיל לחשוב אחרת כל פעם שהיה שומע את הדיווחים הרחוקים מהרדיו על המתרחש במקום רחוק כל כך כמו יהודה ושומרון. אולי הסבל של מליוני הפלסטינים פתאום יראה להם קרוב יותר, והם יראו את הילד של השכן, הפלסטיני, כמו הילד שלהם. לי זה קרה.

סיפור דומה מסופר בספר (המצוין) "לבד בברלין": אדם פשוט, נגר במקצועו, מחליט יום אחד לכתוב גלויות נגד המשטר ולהניח אותן כך שימצאו על ידי עוברי אורח. העבודה הזו כרוכה בסכנת חיים, אך הוא ממשיך ועושה אותה במשך שנים עד שנתפס. הרעיון מאחורי כתיבת הגלויות הוא זהה: אולי אנשים יתחילו להסתכל על הדברים אחרת, אולי אנשים יפסיקו ללכת כעיוורים אחרי שלטון מושחת ומשחית, אולי הדברים שנעשים בשמם על ידי הממשלה לא מקובלים עליהם יותר, ואולי הגיע הזמן לקום ולעשות מעשה.

***

כארבע שנים אחרי שהגיע אודילו גלובוצניק, אחד האנשים האניגמטיים והמרושעים ביותר שידע הרייך השלישי, ללובלין, הוא השתתף בישיבה שעניינה היה העברת ילדים פולנים מלובלין לוורשה באמצע החורף, דבר שהיה מוביל לקפיאתם הוודאית של חלק גדול מהילדים. גלובוצניק פנה לאחד מעוזריו, הופל (Höfle), וסיפר לו שיש לו אחיינית בת שלוש, ושהוא לא יכול להסתכל עליה מבלי לחשוב על הילדים האחרים.

השינוי התודעתי שצריכה לעבור החברה הישראלית כדי להגיע להכרה אליה הגיע הרוצח המתועב גלובוצניק תוך ארבע שנים הוא עמוק, רחוק ומסוכן. ממשלה ישראלית לא יכולה להרשות לעצמה הכרה כזו שתכריז על עצמה כפושעת מלחמה, ולכן ההקצנה בתעמולה הפנים ארצית של "אנחנו נגד העולם". ההתבצרות הישראלית במנגנון ה"הסברה" שלה, סגירת השורות ודחייה של כל "אחר" - יהיה זה פלסטיני תושב, מהגר שבא מרחוק או "שמאלן" שלא מתיישר לתלם הפטריוטיות המזוייפת - אלה סימנים של סוף, ולא סוף טוב. אם לא יקרה שינוי, ובקרוב, גם מדינת ישראל תלך בעקבות הרייך השלישי.


20 בנובמבר 2010

נאום גבלס לאומה, ראש השנה 1934

שעות ספורות לפני סוף שנת 1933 נשא גבלס נאום לעם הגרמני בו הוא מונה את הישגי הממשלה מאז העליה לשלטון. כאשר קראתי את הנאום הזה לא יכולתי שלא לשמוע את אחד מראשי המתנחלים נושא את אותו נאום בדיוק, בהחלפת "הלאום הגרמני" ב"לאום היהודי", בעוד שנתיים בדיוק, כאשר הפסאודוקרטיה הישראלית תסיר את אחרונת המסכות ותעמוד כמות שהיא, תאוקרטיה לאומנית מסוכנת.
אני מתנצל מראש על איכות התרגום, אך לטעמי המסר ברור:

[דברי פתיחה וברכות]

איזה הבדל מראש השנה שעברה: אז עמד הרייך על סף התהום. העם נקרע על ידי שנאה ומלחמת אזרחים. למפלגות ולממשלה לא היה הכח להבין אפילו את עומק הקטסטרופה, קל וחומר להתמודד איתה. חורבן ויאוש שרו בכל מקום, וכן גם הבולשביזם. והיום? הרייך איתן שנית! האנשים מאוחדים ונחושים יותר מאי פעם, מונהגים ביד חזקה היודעת להתמודד עם כל הקשיים העומדים בפנינו. במקום בו פעם היו יאוש וחוסר תקווה, היום אומה שלמה עומדת נאמנה.

היתה זו שנה של נצחונות חסרי תקדים. מה שלפני שנים עשר חודשים נראה פרי דמיון מפותח מדי הפך למציאות. נס ההתחדשות הלאומית מתנוסס היום על הארץ, ומהפכה בקנה מידה עצום סחפה את העם הגרמני והחזירה להם את טבעם האמיתי.

רק בודדים חזו ב30 בינואר האחרון, כאשר החל המהפך, את ראשיתו של העידן החדש בהסטוריה הגרמנית ומעטים מהם אף ידעו לחזות כי המהפכה תסתיים בתוך שנה אחת בלבד. זכרו את ה21 במרץ, 1 במאי, את הימים הבלתי נשכחים בנירנברג, 1 באוקטובר, ו12 בנובמבר. מהפך נהדר אשר איחד את האומה, כזה שהדורות הבאים יוכלו בקושי להבין. הם ישפטו את 1933 אשר תרשם בספרי ההסטוריה כשנה שבה שוחרר העם הגרמני מאלפיים שנות סבל.

את שנת ההתעוררות הגרמנית מסמנים אוסף ארועים מדהימים, פוליטיים, תרבותיים וכלכליים: השמדנו את השטות המרקסיסטית שעינתה את העם הגרמני במשך שישה עשורים וגזרה עליו חוסר אונים פוליטי. רק לפני שנה איים הבולשביזם על הרייך, מוכן בכל רגע לתפוס את השלטון. הוא הוחלף בידי הרעיון של קהילה אמיתית של האנשים שאינו רעיון ריק של דיבורים חלולים במתנ"ס נידח, אלא צעד אחר צעד, פיסה אחר פיסה הפך למציאות מאושרת. הסוציאליזם שהטפנו לו במשך שנים מצא ביטוי חי בהשתתפות פעילה של כל הגרמנים, אולי הארוע הנפלא והמרגש של השנה.

לפני שנים עשר חודשים המפלגות השתטו בפרלמנט, משבר ממשלתי רדף משבר, וגורל הרייך הוכרע על ידי אינטרסים שהשתמשו ברעיון הקדוש של גרמניה רק לתועלת מפלגותיהם. הפרלמנטריזם הבזוי הזה, שמתנתו היחידה לעם היתה הפלת הממשלה איננו עוד. העם הגרמני כולו מקדש רעיון אחד ואיש אחד. תנועה שמודעת לגודל האחריות של השלטון ברייך.

האנשים עצמם לא יכלו לתמוך בשלטון החדש בעצמה רבה יותר. עם, מדינה ולאום הפכו אחד, והרצון החזק של המנהיג שורה מעלינו. הנוקדנות והתגרנות האין סופית שאיימו על הרייך אינם עוד. גרמניה שוב עומדת בפני העולם באחדות בלתי מתפשרת, ואיש בתוך גבולותינו או מחוצה להם לא יוכל לפגוע באינטרסים של העם הגרמני על ידי שימוש בקבוצה בתוך הרייך.

היסודות הפוליטיים הונחו כדי להתמודד עם הבעיות הגדולות של ימינו, כדי להתמודד עם האיום הגדול של האבטלה. לא היו אלה כוונות בלבד מצד הממשלה, אלא מעשים. היא תקפה את האבטלה באמצעים מרשימים. בעזרת האל, היא עשתה אפילו יותר משהבטיחה: יותר משני מליון אנשים שוב עובדים, ואפילו החורף הקשה לא האט אותנו. העולם כולו עומד נדהם כאשר הוא צופה בעם הגרמני נלחם ברעב ובקור; המחצית הראשונה של הקרב כבר נוצחה. זה ממלא אותי בגאווה שזה החורף הנציונל סוציאליסטי הראשון שבו אף אדם, עני ונזקק ככל שיהיה, נותר לבדו. שאיש מאיתנו, למרות הנטל הכבד על כתפינו, לא נותר בלתי מטופל בחודשי החורף הקרים. שעשינו את תפקידנו מבלי לחשוש מאיש.

האם זה נס שאומץ, בטחון ואופטימיות ממלאים את העם הגרמני? האין זו להבת האמונה החדשה העולה באנשים מתוך נכונות לקורבן? העם אצילי, אמיץ, נדיב, נכון ומלא מסירות תחת היד החזקה, והוא יכול להאמין שהוא נטול רבב וטהור, ובכך שבורך על ידי אלוהים.

האם יש לנו סיבה לפקפק בכך שנחזיר את העם למקומו הראוי בקרב אומות העולם? היה לנו האומץ לשים קץ לשיטות הדיפלומטיה הקלוקלות של אחרי המלחמה ולדרוש את זכותו האבסולוטית של העם הגרמני לכבוד ושוויון. ידענו מההתחלה שידרש קרב קשה, והיום אנו חושבים שאפשר לומר שננצח אם נתמיד בדרך זו.

שנת 1933 מסתיימת בסימן משמח. בנוסטלגיה נסתכל שוב לאחור, היתה זו שנה גאה וגברית. היתה זו שנה של התחלות ושל התחדשות, ולראשונה מאז המלחמה, הסתיימה טוב יותר מאשר שהתחילה.


...

המשימות העומדות לפנינו גדולות וקשות, כמעט מייאשות. רק גורלנו החזק והמוחלט יתן לנו את הכח להתמודד איתן. אם העם הגרמני ישאר מאוחד ויעבוד בצוותא, הוא ישלוט בגורלנו ויבנה עתיד חדש. אנשים לא מפסידים בגלל נשק לא ראוי, אלא רק בגלל מחסור בבטחון עצמי וברצון.

נעמוד מאוחדים בפתחה של השנה החדשה באומץ. תודות הממשלה נתונות לעם. כל אחד ואחד מאיתנו גאה לשרת את העם. כולנו חברי העם, אנו מבטאים את רוחו ורצונו. השפל בבני עמנו יקר לנו יותר ממלך אומה אחרת, ונעדיף להיות אותו שפל מאשר מלכי אותה אומה.

אומתנו הפגינה גבורה יוצאת דופן הן ומלחמה והן אחריה. מכוסה בצלקות, היא החלימה מהמהלומות שחילק לה הגורל, היא תקום שוב ותחייה ככל שאמונתה תאריך ימים.

לאיש אין הזכות להתעייף. כולם נדרשים, איש איש במקומו. אנו יודעים היטב כמה צורך נותר בגרמניה אך לעולם לא נכנע לו. איננו טומנים את ראשינו בחול, אלא מרימים אותו גבוה ומציעים אותו לגורל.

אל לאיש לאבד אומץ. רק זה שחושב שהוא אבוד, הוא אכן אבוד.

בשעות אחרונות אלה של השנה נעמוד בענווה ונודה לאל הגדול אשר נתן לנו את המתנה הנפלאה לעשות את עבודתנו בנאמנות ובחריצות. אנו מבקשים את ברכתו לשנה הקרובה ומבטיחים שלא נהיה בלתי ראויים לברכותיו.

שנת המהפכה תמה, שנת הבניה החלה.

נשלח ברכה לגנרל פילד מרשל ונשיא הרייך [הינדנבורג], אשר בשנה האחרונה היה האקהארט הנאמן של אנשיו. ישמור עליו הגורל למשך שנים רבות נוספות. אנו מכריזים על נאמנותנו הנצחית לפיהרר, אשר לא וויתר מעולם, ונשא את הדגל דרך סערות וסכנות. מי יתן והוא ישאר בריא וחזק, ויסיים את עבודתו.

אני מאחל שנה טובה, מלאה במאבק וניצחון, לכל הגרמנים הטובים בבית ולאחינו בצידו השני של הגבול.

לא ניכשל אם יהיה לנו האומץ להיות חזקים יותר מהסבל שהביס בעבר את גרמניה.




30 באוקטובר 2010

פאשיזם? זה מגעיל אותי

הקריאה כי הדמוקרטיה הישראלית הולכת בנתיב מסוכן המוביל אותה לקראת כינון משטר פאשיסטי נשמעת יותר ויותר בתקשורת הממוסדת והבלתי פורמלית. אך מה זה בעצם הפשיזם הזה, ועד כמה קרובה ישראל של היום למשטר הזה? בואו נראה: (מודגש - העיקרון, לא מודגש - ההשוואה שלי)
  1. התחושה של משבר מכריע, שכל הפתרונות המסורתיים לא יוכלו לתת לו תשובה - ממשלת ביברמן ניזונה ומזינה את העם בפחד. מעבר ממשבר קיומי למשבר סופני היא לחם חוקה. אווירת ה"אין פרטנר" ,"אין פתרון בדורות הקרובים" מציגה משבר שהעם לא יוכל לו.
  2. עליונותה של הקבוצה, שחובותיו של היחיד כלפיה עולות בחשיבותן על כל זכות, אישית או אוניברסלית, והכפפתו של היחיד לקבוצה - ההשתלחות והחרמות שמטילות קבוצות שונות, מטעם המדינה ובאופן פרטי על אלה שאינם משרתים בצבא כבר מזמן עברו את גבולות הטעם הטוב. לא לחינם נקרא צה"ל "צבא העם" - זה שאינו חלק מהאחד, מוקא מקרבו של השני.
  3. האמונה שהקבוצה שהיחיד שייך אליה היא קורבן – רגש המצדיק כל פעולה נגד אויבי הקבוצה, הן פנימיים והן חיצוניים, ללא מגבלות מוסריות או חוקיות - השואה, המאורע המכונן של מדינת ישראל, מיתגה את העם היהודי, ומכאן את הלאום הישראלי כקורבן תמידי שעמד על סף תהום ההשמדה ויכל לה. כל שנה אומרים היהודים "קמו עלינו לכלותינו" וכל שנה קורא ראש הממשלה "סלע קיומנו" לאיזה אבן אחרת, שבלתה ישמד העם היהודי. המסורת כי "הקם עליך להורגך השכם להורגו" מייתרת את העכבות המוסריות של פגיעה ב"אויבים" המדומיינים והאמיתיים ובמשפחותיהם.
  4. הפחד מפני שקיעתה של הקבוצה כתוצאה מפעולות השחיקה של הליברליזם האינדיבידואלי, העימות המעמדי וההשפעות הזרות -  הזעקה שקמה נגד הקרן החדשה בעקבות דו"ח גולדסטון ניסתה לשבור את המראה שהונחה מול פני הכיבוש. מראה ששיקפה סיאוב וכיעור ושאליה לא היתה ההנהגה מוכנה לחשוף את העם, לכן במקום להתעמת עם הטענות אודות ביצוע פשעי מלחמה, בחרה לתקוף את כותב הדו"ח ואת נעמי חזן. הפחד שגרם למהלך הזה הצחין למרחוק, ולמרות זאת - העם לא קם, לא יצא נגד פושעי המלחמה ולא הזדעק אודות אי הצדק במעשים עצמם ובנסיון לכסותם.
  5. הצורך בגיבוש הדוק של קהילה טהורה יותר, אם אפשר בהסכמה, ובלית ברירה – על ידי אלימות המוציאה קבוצות מסויימות מתוך המחנה - רבות נכתב על האלימות המופעלת בסלקטיביות נגד השמאל בשיח' ג'ראח ובסילוואן. אט אט יוצא השמאל מהקונצנזוס, השמאלנים מוקאים כבוגדים, כשונאי עמם, אלימות נגד השמאל בהפגנות מחמירה ונעשית לדבר שבשגרה, והמשטרה עומדת מנגד ולא עושה דבר.
  6. הצורך בסמכות של מנהיגים טבעיים, ששיאה הוא מנהיג לאומי, שהוא לבדו מסוגל לגלם את ייעודה ההסטורי של הקבוצה - אין "מנהיג" בדורנו. יש מנהיגים בעיני עצמם, שגוררים את גופת המפלגה שקיבלו למשמרת לתהום הנשיה, ויש אחרים חסרי עמוד שדרה המשנים את עמדותיהם לפי כיוון הרוח -אם כי הוא זה שרץ ב1998 עם הססמה הפאשיסטית "מנהיג חזק לעם חזק". רק מנהיג אחד, העומד מעל חוקת מפלגתו עונה לקריטריון הזה. הרצון ב"מנהיג חזק" קיים, ר' ההתבטאות של קלינטון אודות העליה הרוסית.
  7.  עליונות האינסטינקטים של המנהיג על פני ההגיון המופשט והאוניברסלי - הדוגמה הטובה ביותר נמצאת בדף הפייסבוק של אנסטסיה מיכאלי, שתחת הסעיף "השקפה דתית" הכניסה את "אביגדור ליברמן". אבל ברצינות - בסעיף הזה, כמו גם בקודמו, אין עדיין מנהיג שהגיע להשפעה מספיקה כדי להתעלות לרמת אל חי.
  8. יופיה של האלימות ויעילותו של הרצון, כשהם מוקדשים להצלחת הקבוצה - האלימות של המתנחלים הפכה לדבר יום יומי. אם נגד הפלסטינים או נגד ישראלים אחרים המתנגדים לדעותיהם. התנועה להחזרת כהנא לקונצנזוס תופסת יותר ויותר תומכים, ואפילו השמאל מוצא עצמו נותן לה במה. השיח הפוליטי בארץ נעשה אלים יותר ויותר, והשיקול אם ללכת להפגנות שמאל מתערב בפחד מאלימות המשטרה והימין. גינוי בחצי פה נשמע מדי פעם מטעם מנהיגי הימין, אבל לרוב ארועים אלימים עוברים לסדר היום.
  9. זכותו של העם הנבחר לשלוט באחרים ללא כל הגבלה מצד חוק אנושי או אלוהי כלשהו, זכות המוקנית על ידי הקריטריון היחיד, והוא כישוריה יוצאי הדופן של הקבוצה במסגרת מאבק דרוויניסטי - במשך 44 השנים האחרונות שולט "העם הנבחר", ללא חוק אמיתי, ללא שוויון וללא עכבות מוסריות בעם הפלסטיני, והכל בשם "נחלת אבות", ובאמונה האמיתית כי אלוהים נתן לו את הארץ, וכי הפלסטינים ושאר בני האדם שאינם יהודים נועדו לשרת אותו. ללא כחל וסרק, מבלי ליפות את המציאות ובלי לנסות לתרץ, פשוט ככה. העם הנבחר.
לטעמי, שבעה מתוך תשעת עקרונות הפאשיזם מתאימים במידה ניכרת למצבה הנוכחי של ישראל. העדר מנהיג בעל שיעור קומה הוא הדבר היחיד העומד ביננו לבין תהום שאין ממנה חזרה, אך לפי הסקרים האחרונים זה רק עניין של זמן עד שגם מנהיג כזה יעמוד בראש מפלגה היכולה לעמוד בראש קואליציה. להזכירכם, היטלר עמד בראש מפלגה שקיבלה 33% מהמושבים ברייכסטאג, ומעולם לא זכה ברוב. 




9 באוקטובר 2010

חוק וגזע


האגודה לזכויות האזרח הכינה רשימה חלקית של הצעות חוק גזעניות שעומדות לאישור עם פתיחת מושב החורף של הכנסת. פרט לצמרמורת העוברת בגוו בשעת קריאת המסמך הזה, נראה שכמה מהצעות חוק אלה כאילו הוצאו מארכיון גרמני ישן, תורגמו לעברית והונחו על שולחן הכנסת:
  • ועדות קבלה לישובים (דוד רותם, ישראל חסון, שי חרמש) - ב1 ביוני 1940 הוכרח ויקטור קלמפרר, פרופסור מבוגר מדלצשן, פרבר של מינכן,לעבור מביתו מכיוון שהמרקם החברתי בעירה הקטנה אינו מתאים ליהודים. הצעת החוק הישראלית קובעת כי ועדות קבלה לישובים תהינה רשאיות לדחות מועמדים שאינם מתאימים "להשקפת היסוד של הישוב", או למרקם החברתי של הישוב.
  • הגבלת בעלות על גוף תקשורת לישראלים בלבד (יואל חסון ואחרים) - סעיף 23 במצע המפלגה הנאצית קובע כי "השליטה על העיתונות בגרמניה תהיה בידי גרמנים בלבד". הצעת החוק הישראלית קובעת כי ""לא יינתן רישיון, אלא אם המבקש הינו אזרח ותושב ישראל ו/או תאגיד רשום בישראל, אשר היכולת לכוון את פעולתו ו-51% לפחות מכל אמצעי השליטה בו, במישרין או בעקיפין, הם בידי אזרחים ישראלים ותושבי ישראל"
  • שלילת תקציבים מתאטראות שיסרבו להופיע בשטחים (יריב לוין, רונית תירוש) - ב5 במרץ 1933 קיבלו חברי האקדמיה לאמנויות מכתב ובו נאמר כי אם ברצונם להשאר חברי האקדמיה יהיה עליהם להמנע מכל ביקורת על המשטר החדש, וכן לחתום על הצהרת נאמנות. הצעת החוק הישראלית תמנע מהתיאטראות לקבל כספים מהמדינה או מארגונים שבעצמם זוכים למימון ממשלתי, דוגמת מפעל הפיס. 
  • הצהרת נאמנות לאזרחות (דוד רותם) - כבר הרחבתי בעניין הצהרת הנאמנות בפוסט קודם, אך נראה שמאז ההצעה רק צברה תאוצה ולפני מספר ימים אומצה גם על ידי ראש הממשלה.
  • הצ"ח ההסתננות (ממשלתית) - סעיף 8 במצע המפלגה הנאצית קובע כי: "יש למנוע כל כניסה נוספת של לא-גרמנים. אנחנו דורשים לאלץ את כל הלא-גרמנים שנכנסו לגרמניה אחרי ה2 באוגוסט 1914 לעזוב את גרמניה מיד". הצעת החוק הישראלית אומרת בדיוק את זה, רק בישראל.
  • שלילת אזרחות של מי שהורשע בטרור או ריגול (דוד רותם) - בהמשך למה שכתב יוסי גורביץ על הקלות הבלתי נסבלת של הכרזה על אזרח כעל טרוריסט, אפשר רק להזכיר את חוקי נירנברג, ובמיוחד את "חוק אזרחות הרייך" שקבע כי אזרח גרמני הוא רק מי שבעורקיו זורם דם גרמני. לשאר - לא מגיעות זכויות פוליטיות, ובהן זכות הצבעה ואפשרות כהונה במשרות ציבוריות, ובנוסף גם לא הגנה משפטית.
הממשלה הנוכחית מובילה את מדינת ישראל במסלול אנטי דמוקרטי מובהק אשר המשכו הטבעי הוא שלילת זכויות המתנגדים לה, ואם ימשיך הקו הזה, תוקם על חורבות הדמוקרטיה הישראלית מדינה פשיסטית אשר לה ולקווי היסוד של מדינת ישראל אין ולו דבר. 


24 ביולי 2010

חוקי נירנברג הישראלים

ב15 בספטמבר 1939, פרסם הרייכסטג שני חוקים, שנודעו כ"חוקי נירנברג":
החוק הראשון, חוק האזרחות, מעניק זכויות פוליטיות לבעלי דם גרמני בלבד אך זה לא מספיק: בעל הדם הגרמני חייב להוכיח בהצהרה ובמעשים שהוא ראוי לכך. מי שאינו בעל דם גרמני או שאינו מצהיר שהוא תומך בשלטון פשוט איבד את זכויותיו.
דבר דומה להצעת החוק שהוגשה לכנסת ישראל: שלילת אזרחות ממי שאינו מצהיר שהוא תומך בשלטון הדם והגזע היהודי.
החוק השני שפרסם הרייכסטג הוא "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמניים", שביסס את טוהר הדם כבסיס קיומו של הרייך: 
  • איסור על נישואים בין יהודים ללא יהודים [שבעים שנה קדימה במדינת ישראל - לא יהודי אינו יכול להנשא ליהודי, יותר מכך, במידה ואחד מבני הזוג פלסטיני, הוא לא יוכל להכנס למדינה כלל]
  • איסור על קיום יחסי מין בין יהודים ללא יהודים [שבעים שנה קדימה במדינת ישראל - ערבי שקיים יחסי מין עם יהודיה נידון למאסר בפועל]
לאחרונה העלה יונתן שפירא לתודעה הציבורית את ההשוואה בין הכיבוש והמצור לגטאות היהודיים באירופה. אפשר להתווכח על הדרך, אבל עם העובדה שמדינת ישראל הולכת ונהיית פאשיסטית מיום ליום, אי אפשר.

הערה מאוחרת: כפי שציין ATGardner, המקרה של הערבי שקיים יחסי מין עם יהודיה ונידון לשנה וחצי בכלא מצטייר כמורכב יותר ממה שנראה בתחילה, עוד על המקרה אפשר ללמוד כאן
דוגמא מצויינת אחרת להתערבות המדינה בחיי המין של אזרחיה על רקע גזעני, אפשר למצוא בתוכנית של עיריית תל אביב ומשרד הרווחה למנוע מיהודיות להתחבר עם ערבים


31 במאי 2010

יריית הפתיחה למערכה הבאה

בראשון בספטמבר 1939, עם פלישת הכוחות הגרמניים לפולין, יצאה הספינה אתניהמגלזגו למונטריאול, על סיפונה  1,103 נוסעים, מתוכם 315 אנשי צוות. 

בשעות הערב של השלישי בספטמבר החלה צוללת גרמנית בפיקודו של אובר-ליטוננט פריץ ג'וליוס למפ לעקוב אחרי הספינה, וכעבור שלוש שעות ירתה עליה שני טילי טורפדו: אחד פגע במטרה ואתניה החלה שוקעת. 6 ספינות שהיו באזור שעו לקריאות המצוקה והחלו במאמצי החילוץ, אך כעבור 14 שעות היא טבעה סופית שהיא לוקחת איתה 98 נוסעים ו19 חברי צוות.
מפקד הצוללת למפ בחר להסתיר את מעורבותו בתקרית: הוא לא רשם אותה ביומן הצוללת,והשביע את חברי הצוות לסודיות. היטלר החליט לשמור את מעורבות גרמניה בסוד, אך הוולקישר באובכטר פרסם מאמר המאשים את בריטניה בתקרית כדי לגרור גורמים ניטרליים למלחמה.

עם ההשתלטות האלימה והמיותרת על משט הסיוע לעזה, לא נותר אלא לשאול עד לאן תדרדר הדמוקרטיה שלנו, המנסה בכל כוחה לשמור על האויב ככזה שהיא מוכנה לרצוח חפים מפשע בטוענה של "סכנה לשלום".

והרברט הובר צוטט כאומר בתגובה לשמועות שגרמניה היא זו שהטביעה את הספינה: "זוהי טקטיקה עלובה כל כך שאיני מאמין שאפילו הגרמנים המגושמים יכולים לעשות זאת" איש לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר.




22 במאי 2010

תחילת עונת הגסטפו


בתקופה האחרונה, עם התגברות מספר המעצרים המנהליים והגידול במספר צווי איסור הפרסום, אי אפשר שלא להזכר בספרו המצוין של שלמה אהרונסון "The beginnings of the Gestapo system"' המספר על תהליך לידתו וגדילתו של המנגנון ששלט בגרמניה ביד רמה יותר מעשר שנים. באופן מפחיד למדי, הקריאה החוזרת בספר מזכירה קצת יותר מדי את המתרחש בימים אלה במדינת ישראל. בואו נדמיין לרגע ציר זמן שראשיתו ב1923 וסופו ב1945 עם נפילת הרייך השלישי. כעת,  נוסיף לו ציר זמן מקביל, שייצג את זמננו:
בראשית חשבתי שמיקומנו על הציר קרוב יותר לסביבות 1925-1927:
  1. הפשיזם מתבטא בפוגרומים נקודתיים ("תג מחיר") הנשלטים על ידי מפלגה קקיונית, שאמנם צוברת פופולריות לאיטה אך עדיין נחשבת לקיצונית בעיני הציבור.
  2. ביטויים של גזענות קיימים, אך הם אינם נחלת הטרמינולוגיה של המדינה הרשמית.
  3. מחנות ריכוז הם זכרון כואב ודגל שחור האומר "לעולם לא עוד"
  4. הביאס קורפוס הוא עקרון יסוד, וכך גם זכויות פרט אחרות כמו הזכות להפגין
  5. כולם שווים בפני החוק, ובכח בית המשפט להגן על האזרחים מפני חוקים הפוגעים בזכויותיהם

אך בואו ניזכר:
אז: ב9 במרץ 1933, מונה הנס פרנק, שהיה פרקליטו של היטלר (ומאוחר יותר המושל בשטחי הגנרלגוברנמן) לשר המשפטים הבווארי. אחת מהחלטותיו הראשונות היתה להקים בתי דין מיוחדים ל"דין מקוצר" לאישור מעצרים מהיר. המשטרה הפוליטית הבווארית השתמשה רבות בבתי הדין האלה, אך במקרים מיוחדים, כמו במקרים של "ריגול חמור" או במקרים בהם רצו לפרסם את דבר המעצר העדיפו לעבור דרך בתי המשפט הרגילים. 
והיום? "מעצרים" כאלה מתרחשים כמעט מדי לילה והעצורים לא מובאים בפני שופט רגיל, אלא בפני שופט צבאי. לדאבוני הכרתי את מנגנון השיפוט הצבאי בשטחים, ויש הרבה מן המשותף לשני סוגי חותמות הגומי האלה, של אז ושל עכשיו.
אז: ב28 בפברואר 1933 בוטל סעיף 114 בחוקת ווימר - הביאס קורפוס, והזכות של העצור למחות על מעצרו.
והיום? "מעצרים מנהליים" ומניעת מפגש עם עורכי דין לתקופות ארוכות (מישהו אמר אמיר מח'ול?) הם רק ההתחלה. בואו נראה את הסעיף המזעזע הבא.
אז: ב22 למרץ 1933 נפתחו שעריו של מחנה הריכוז הראשון, דכאו. למחנה הזה נשלחו בתחילה מתנגדי המשטר ל"מעצר מגן". די היה לעיתים בהשתייכותו הפוליטית של אדם למפלגה מסויימת כדי להשלח לדכאו פעמים רבות ללא משפט. אין להתבלבל בין מחנה הריכוז בתצורתו ב1933 לזה של 1942. לא היה מדובר במחנה השמדה אלא פשוט בבית כלא גדול שכפי שנראה בהמשך לא היה כפוף לחוקי המדינה. במזכר ששלח הימלר לווגנר, הגאולייטר של בוואריה, באוגוסט 1933, הוא התייחס למטרות מחנה הריכוז:
א. להוות גורם ענישה ע"י שלילת חופש ללא הגבלת זמן
ב. להוות מוסד לחינוך מחדש
למעשה, במקרים רבים המעצר היה על פשע שמעולם לא בוצע, פשע היפותטי שעלול, או לא, להתבצע במועד מסויים בעתיד. הקריטריון של אחריות פלילית לא היה מוגבל לביצוע של פשע. איכויות מעשיות או משוערות של אדם, ולעיתים אפילו קבוצת אנשים, הפכו ברות עונשין. 
והיום? "אסירים בטחוניים" עצורים במשך שנים רבות בבתי כלא ואגפים מיוחדים מבלי שזכו לראות שופט אמיתי, מבלי שיראו את הראיות שהובילו אותם למאסר, פעמים רבות רק מפני שלא הסכימו עם המצב ההופך אותם למשוללי זכויות ואסירים בארצם. היום במדינת ישראל של שנת 2010 יכול ארגון עלום להחליט כי דעותיו של פלוני אינן מוצאות חן בעיניו ולהעלים אותו מבלי לתת דין לאיש, ומבלי שתנתן לו הזכות למחות על כך.

אז: ב28 בפברואר 1933 הוציא שר הפנים הוראה "לעצור ללא רחמים את כל האנשים המסתובבים בצורה חשודה"
היום: מעצרים בהפגנות בבלעין, שיח ג'ראח נעלין ועוד.

אז: סעיף 23 במצע המפלגה הנאצית קובע כי השליטה בגוף תקשורת גרמני תהיה בבעלות גרמני בלבד.
היום: הצעת חוק שתגביל את הבעלות על שליטה בגוף תקשורת ישראלי לידי ישראלים בלבד (באמת!)

ויש עוד דוגמאות רבות. בפוסט הבא אעסוק ב"תג מחיר" ובפעילות הגזענית הסטודנטיאלית ה"ספונטנית" (אם תרצו).



28 באפריל 2010

ללא מילים

גרפיטי של מתנחלים



10 באפריל 2010

בחיי אדם

ב 12 בנובמבר 1938, ימים אחדים לאחר ליל הבדולח, עיתוני העולם היו מלאים מאמרים שהביעו זעזוע מהמתרחש בגרמניה. אחד מהם היה העיתון הדני נציונלטידנדה, שבו פורסם המאמר הבא:

"בחיי אדם מתרחשים דברים רבים שמחייבים אותו לנקוט עמדה מתוך התחשבות בכבוד שלו עצמו, גם עם הדבר עלול להיות כרוך בסיכון אישי או לאומי. שתיקה לנוכח פשעים עלולה להיות סוג של השתתפות בהם – מעשה שראוי לעונש בין שיחידים פעלוהו ובין שאומות... צריך אדם לפחות לאזור אומץ למחות על עוול, אפילו אם נראה לו שאין בכוחו למנוע אותו, או אפילו לרכך את תוצאותיו ... עכשיו שנודע כי לאחר שנשדדו עונו והופחדו, יסולקו המוני בני האדם האלה ויושלכו בשערי המדינה הקרובה ביותר, השאלה אינה עוד שאלה פנימית, וקולה של גרמניה לא יהיה הקול היחיד שישמע במועצת האומות."








16 בינואר 2010

טרנספר הומני יותר מרצח

כחודש לאחר הפלישה לפולין, בשישי באוקטובר 1939, נאם היטלר במליאת הרייכסטאג: "המשימה החשובה ביותר...לכונן סדר חדש ביחסים האתנוגרפים, הווה אומר יישוב מחדש של הלאומים, כך שבסופו של דבר יווצרו קווי הפרדה טובים יותר מאלה של היום...לעניין זה שייך גם הנסיון להסדיר ולפתור את הבעיה היהודית.". בעקבות הנאום הזה, הקים היידריך בדצמבר 1939 מחלקה בראשות אדלוף אייכמן שתפקידה היה לנהל את "הזזות" האוכלוסיה שנועדו לפנות מקום לגרמנים השבים אל הריך. ב1940 היתה המחלקה ידועה בשם "המחלקה לענייני הגירה ופינוי" ויצרה מנגנון מורכב ומשוכלל לגזל הרכוש היהודי ושליחת בעליו למזרח.





אדולף אייכמן [מקור]



תומך בטרנספר

שבעים שנה מאוחר יותר, בני אלון, חבר כנסת בישראלהמייצג חלק נכבד מהציבור, לא מסתיר את כוונותיו לבצע מהלך דומה, ומגדיל לעשות שמסביר את כוונותיו בכך שטרנספר הומני יותר מרצח. זוהי לא מניפולציה, לא קריאה לא נכונה של הדברים, אלא ציטוט ישיר מהאתר הרשמי של המפלגה. לא מאמינים? תראו בעצמכם.
את השלב הבא, אם להסטוריה יש מה ללמד אותנו, ובשמירה על אותו קו הומני אפשר ללמוד מהנציג את אייכמן בפוזן, משפטן לענייני מנהל בשם רולף היינץ הופנר (Höppner): "יש לשקול בכובד ראש אם אין זה הפתרון ההומני ביותר לחסל את היהודים הבלתי כשירים לעבודה על ידי אמצעי מהיר השפעה כלשהו. בכל אופן יהיה הדבר נעים יותר מאש לתת להם לגוע ברעב."

יש למה לצפות...

עדכון: נראה שהאתר של מולדת ירד מהרשת, אפשר למצוא את הציטוט של אלון בדיווח של ערוץ שבע.