7 בנובמבר 2009

ראיון פרידה

"השתתפתי במבצע בעזה למשך כמה ימים, ראיתי שהעיר בקושי נהרסה. אני יכול כמעט להישבע שלא יותר מעשה שעוני יד לא נלקחו שלל ביזה על ידי חיילינו בכל עזה. אני בעצמי ראיתי איך יחידות צבא ישראלי מטפלות במאסות של פליטים פלסטינים. כך למשל, נשלחו 44 משאיות ועליהם מטבחים ניידים..."
"בשומרון, נהגתי לבדי, במדי הצבא הישראלי, ללא ליווי, דרך הכפרים והוזמנתי לארוחות בבתי התושבים, והתרשמתי שהאנשים היו כמעט שמחים, והנה, שלושת רבעי שנה מאוחר יותר, אותו חבל ארץ נהיה מלא בכנופיות ג'יהאד, וכך קרה שכפרים נשרפו, אנשים נורו, בני ערובה נלקחו והתפשט טרור כללי."
"הכל בגלל התעמולה מאירן. לדעתי, כנופיות ההתנגדות לא קמו מתוך האוכלוסיה אלא מבחוץ. ברגע שנורו היריות הראשונות, בגלל הכנופיות, הלחץ גבר והמשיך לגבור אוטומטית"

ראיונות כאלה אנו רגילים לקרוא מדי סוף שבוע באחד המוספים של שלושת העיתונים הגדולים, ואין בהם כל חידוש. קצין זה סיים תפקיד, אחר נכנס במקומו, לזה יש ראיון פרידה ולזה ראיון הכרות. זה טוען שלפלסטינים טוב יותר איתנו, וזה גורס כי הלחץ להתנגדות מגיע מאירן, ואנו הישראלים לכודים באמצע, חסרי אונים. כמעט.
את הראיון הזה לא בעניק אל"מ גוזי או תא"ל פופי. הראיון הזה נערך בנירנברג, ב1946, והדובר בו הוא מקס פריטשה (בתמונה). פריטשה היה ראש מחלקת הרדיו של המפלגה הנאצית והוא עמד למשפט יחד עם נאשמים נוספים בסוף המלחמה.  אם נחליף את "עזה" ב"צרפת", "שומרון" ב"ליטא" ו"כנופיות" ב"פרטיזנים", הרי לכם ראיון לעיתון סוף השבוע בברלין 1943.

מאוד קל להאשים את האויב. ייתכן כי אירן אכן מספקת נשק לפלסטינים, ייתכן כי צהל הוא באמת הצבא המוסרי בעולם וייתכן כי ההומניטריות היא נר לרגלי הצבא. כל זה לא מצדיק את הכיבוש, וכל זה לא הופך אותנו, הישראלים, לחסרי אונים מול ההתנגדות הפלסטינית.
בפעם הבאה כאשר אתם קוראים ראיון עם אל"מ זה או תא"ל אחר, זכרו את דבריו של פריטשה, ואולי לא תרגישו כל כך חסרי אונים.






אין תגובות: