7 בפברואר 2009

מעצרים "חוקיים"

כח חמוש המגיע בחסות החשיכה לשכונת מגורים אזרחית, מתפרץ לבית שסימן לעצמו מראש באלימות, מקבץ את המשפחה בחדר אחד ומפריד את הגברים מהנשים והילדים. לאחר מכן מכסה את עיניהם של כמה מהגברים, אוזק את ידיהם ורגליהם, מעמיס אותם על אחד הג'יפים בעזרתם הגיעו למקום, לוקח אותם למקום סודי בו הם יחקרו באלימות ולאחר מכן יכלאו לתקופה בלתי מוגבלת וכל זאת ללא צורך בצו של בית משפט.

תסריטים אלה התרחשו במציאות הגרמנית של שנות השלושים על בסיס קבוע, ונהפכו לחוקיים לגמרי אחרי "צו הנשיא להגנת העם והמדינה" ב28 לפברואר 1933. אלפי קומוניסטים, קתולים ויהודים נעצרו בשיטה זו ונכלאו לתקופות ארוכות במחנות דוגמת דכאו (שנבנה במרץ 1933), רבים מהם מתו מהתנאים התת אנושיים ששררו במקום ורבים נרצחו ע"י השומרים.

אך התסריט הזה לא מוגבל רק לשם ואז: ברחבי יהודה, שומרון ועזה כוחות של צבא הגנה לישראל פושטים מדי כמה ימים על ערים וכפרים לביצוע "מעצרים". דלתות נפרצות בכח, משפחות מכונסות ומופרדות, עיניים מכוסות, ידיים ורגליים נאזקות ובני משפחה נלקחים לחקירות ממושכות, פעמים רבות גם אלימות, שבסיומן הם נשלחים למחנות כליאה לתקופה בלתי מוגבלת. אני בעצמי השתתפתי במספר פשיטות מסוג זה בעיקר בצפון השומרון. בעצמי ראיתי את האלימות, ובעצמי ראיתי את חוסר האונים ואת חוסר הצדק.

ההצדקה שנותנים לעצמם החיילים המבצעים את הפשעים הללו ומפקדיהם השולחים אותם למשימות הרג והחטיפה היא "הגנה על המולדת" בלי לעצור ולשאול האם מדובר באמת, או באינטרסים של קבוצה קטנה בשלטון.

בתחילת 1940 נמנו ע"י הרשויות הגרמניות 5,500 מקרי מוות של "גרמנים אתניים" ע"י כוחות התנגדות פולנים. בפברואר של אותה שנה ציווה היטלר להכפילו בעשר לכל הצרכים הרשמיים, והוא הועמד על 58,000, מתוכם 13 אלף מקרי רצח מזוהים (למרות שלא ניתנו שמות מעולם) וארבעים וחמישה אלף "נעדרים". מספרים אלה ניתנו על מנת להלבין את מעשי הזוועה העתידיים בעיני העם, שכנראה עוד לא היה בשל באותו זמן לרצח בשם הרצח והיה זקוק לסיבה:

חובתי היא לדבר על גורלם של מאות אלפי גרמנים... אשר מאז חודש מרץ היו נתונים לטרור מחריד באמת... במקומות שבהם התגוררו מאות גרמנים לא נותר כיום איש...” (היטלר, 6 באוקטובר 1939)

וכיום: בשעת ההתייחדות הזאת עם אזרחינו חללי פעולות האיבה אינני יכול שלא לשוות לנגד עיני את מחזות הזוועה של פיגועי הטרור בירושלים שלהם הייתי עד. אינני יכול שלא לחשוב עד כמה עמוקה התהום המוסרית הפעורה בין ערכינו לערכי אויבינו. ” (אולמרט, טקס זכרון לנפגעי פעולות איבה, מאי 2008)

מה שנכתב אז ע"י הסופר הנאצי אדווין דוינגר, כל כך נכון גם היום: אם אומה נוהגת באופן כזה באנשים חסרי הגנה, אין דבר שהיא לא ראויה לו, הכל יהיה חוקי, יקרה אשר יקרה". למרבה אירוניה, כוונתו המקורית של המחבר וטענותיהם של מתנגדי הטוטליטרזים והמיליטריזם, זהות.

מחאותיהם הבודדות של האנשים והמפקדים שניסו לצאת נגד מדיניות ההרג הברוטאלית (כגון הקולונל-גנרל בלאשקוביץ ב1940 בפולין) נענו ע"י היטלר במילים: אי אפשר לנהל מלחמה בשיטות של צבא הצלה”. באופן דומה נאם אולמרט בכנס התעשיינים בינואר 2009 שבו הוא הבטיח למגר את החמאס והג'יהאד ללא רחמים.

אומרים שהכיבוש משחית, ועל כך עוד ארחיב בהמשך, אך אם יעצור כל חייל רק לשניה וישאל את עצמו האם מעשיו הם אמת, בטוחני שהרוע, עליו עוד יפורט, יקטן.





אין תגובות: