10 בינואר 2009

המנון ללאומנות הישראלית

דגלינו מתנוסס, שורותינו צפופות,
צה"ל צועד בבטחה,
חללינו אשר נפלו במלחמות,
לעולם בליבנו נישא

רחובות הערים פתוחים לרווחה
לצבא הגנה למולדת
מליונים נושאים עיניהם בתקווה
אל מגן הדוד והחרב

בפעם האחרונה תשמע הקריאה
למען מאבקנו ניכון
בקרוב מגן הדוד יתנופף
ואיתו שלום ובטחון

דגלינו מתנוסס, שורותינו צפופות,
צה"ל צועד בבטחה,
חללינו אשר מסרו חייהם,
לעולם בליבנו נישא


אילולא העילגות והבוז שרוחשים רוב המעורבים בלחימה הנוכחית להסטוריה ותרבות, ודאי היה ביניהם מי שימצא את שורות השיר מעוררות השראה ואקטואליות. למעשה, זהו תרגום חופשי ומעובד ל"שיר הורסט וסל" שהיה מעין המנון לגדודי האס.אה והושר במצעדים ואסיפות של המפלגה הנאצית (קישור לשיר המקורי אפשר למצוא כאן וכאן).

הטאבו הגדול ביותר בשיח בין הלאומנות הישראלית החדשה-ישנה למה שמכונה בחיבה "השמאל הרדיקלי" הוא ההשוואה בין המצב היום לבין שנות העשרים והשלושים בגרמניה. כל רמז לאזכור כזה זוכה תוך שניות לגינוי שמתלווה בדרך כלל לתנועות ידיים רחבות וטון זועם: השטן האולטימטיבי בעיני כל יהודי הוא היטלר ואי אפשר לסבול כל השוואה או חפיפה בין מעשיו המתועבים לבין המעשים שלנו היום, ושום עובדה או נסיון לחקור את ההשוואה אינה לגיטימית וגובלת בבגידה בעם, בדת, ובהסטוריה. האמנם?


רבים ממי שמכנים את עצמם "אנשי שמאל" ודאי יזדהו עם מה שכתב ריימונד פרצל (סבסטיאן הפנר - סיפור של גרמני 1914-1933) ביומניו. פרצל היה איש צעיר כשעלו הנאצים לשלטון, והוא מתאר את השלבים שעברו על החברה הגרמנית עד הקבלה של ההכרח ברצח והשמדה מנקודת מבטו של האזרח הקטן. רבות מהשיחות שניהל פרצל לפני קרוב לשמונים שנה הן שיחות שמתנהלות היום בשיח הישראלי; אחת מהן התרחשה ב1933 בקבוצת לימוד שבה השתתף:


יהיו ודאי מקרים פרטיים מצערים, כפי שקורה כשנוקטים צעדים מקיפים כאלה ... אך אסור לשכוח שהיהודים...” (שם, עמ' 140).

...אבל מי מדבר בכלל על להרוג!” קרא הולץ, וכמעט כולם הזדעקו... הולץ ביקש בכל תוקף לשכנע אותי שאין מה לדבר על "להרוג" בשעה שעסקים יהודים מוחרמים כאן בצורה מסודרת וממושמעת. “מה פירוש אין מה לדבר על 'להרוג',” התפרצתי, “אם הורסים מישהו באופן שיטתי וגוזלים ממנו כל אפשרות להתפרנס הוא ימות בסוף מרעב, לא כן? ולגרום למישהו למות מרעב, לזה בדיוק אני קורא 'להרוג', אתה לא?”, “תירגע, תירגע," אמר הולץ, “אף אחד עוד לא מת בגרמניה מרעב. אם אמנם ייהרסו העסקים היהודיים, תמיד עוד יוכלו לקבל עזרה סוציאלית!” הנורא מכל היה שהוא אמר זאת במלוא הרצינות, בלי שמץ של לגלוג. נפרדו זה מזה במרירות.” (שם, עמ' 141).


במשך 40 שנה יושב צה"ל בגדה המערבית ובעזה; דור שני שנולד לכיבוש ולא יודע חופש מהו. דור שני שרואה בישראל את אותו רוע האולטימטיבי שאנו רואים בגרמנים: חיילים שמסתובבים ברחובות וחוטפים אזרחים בעילה של "מעצרים", רצח ללא משפט תחת השם "חיסול", והפצצות חסרות אבחנה מהאויר, הים והיבשה. עד זמן כתיבת שורות אלה נרצחו ברצועת עזה בלחימה הנוכחית קרוב לשבע מאות בני אדם ונפצעו מעל שלושה אלפים.


גם אני הייתי (ועודני) חלק מהכח הכובש והמדכא: כחלק ממנגון ה"גנרלגוברנמן" הישראלי. היכן שהחוק היחיד הוא גחמותיהם של בני העשרים, שברצונם יעשה הכל ובהבל פיהם יגזרו חיים או מוות. בעיני ראיתי אלימות איומה כלפי החלשים והזקנים, אטימות פושעת כלפי חסרי הישע והתמוססות איטית של כל מה שאנושי וטוב. ברשימות אלה אנסה לספר על היום, על אז, ועל מה שביניהם.




אין תגובות: