17 בינואר 2009

זכות לחיות

פעלתי...מתוך אהבתי להורי ולמען בני עמי הנתונים ליחס מחריד ולא צודק... אחרי הכל, אין זה פשע להיות פלסטיני. אינני כלב. יש לי זכות לחיות. לעמי יש זכות להתקיים בעולם הזה.” (מקור מעובד)


הכותב הוא צעיר בן 17 שהתגלגל לפריז, פליט בלתי חוקי ונטול אזרחות אשר משפחתו גורשה באלימות מביתה למעין שטח הפקר נטול מעמד. לכודים בין שתי מדינות שאף אחת לא רוצה לקבלם נידונה המשפחה למחסור ולרעב. אחת האחיות שולחת לצעיר מכתב בו היא מתארת את הקושי והסבל בו הם מתקיימים ואותו צעיר מחליט לעשות מעשה: הוא נוטל אקדח והולך להפגש עם השגריר הישראלי; השגריר עסוק ולכן הוא מופנה לפקיד אחר; הצעיר שולף את אקדחו ויורה בפקיד חמש יריות. הוא נתפס ע"י המשטרה הצרפתית ובחקירתו אומר את הדברים המצוטטים מעלה.


כישראלי שמעתי את הסיפור הזה עשרות פעמים. כמעט אחרי כל "פיגוע" נמצא איזה עיתונאי שמראיין את משפחתו של ה"מחבל", או בעצמו מפליג בהגיגים על הקושי, הסבל ותחושת ה"אין ברירה" בה שרויים הפלסטינים. אך לא, הפעם זה לא פלסטיני שאמר את הדברים האלה, הפעם היה זה נער יהודי, הרשל גרינשפן, אשר בעקבות הכרזת פולין על שלילת אזרחותם של חמישים אלף יהודים שחיו מחוץ לגבולותיה במרץ 1938, וגירושם מהמדינות בהן הם שהו, החליט לעשות מעשה. התגובה הגרמנית לרצח היתה ה"רייכסקריסטלנאכט" (ליל הבדולח).


אחת השאלות שנשאלות תדיר ע"י הועדה לשחרור מטעמי מצפון של צבא הגנה לישראל עוסקת בעומק הפציפיזם של המבקש להשתחרר: אם תלך עם משפחתך ברחוב ולפתע קבוצה של בריונים יתנפלו עליכם ויחלו להכות את אמך מכות רצח, האם תירה בהם?

אם כן, מהו ההבדל בין מעשיו של גרינשפן, או של כמעט כל פלסטיני שבחר שלא להרכין את ראשו מול הכובש המתעלל, לבין התשובה המתבקשת לשאלה של צה"ל? הזכות להגנה עצמית מעוגנת בבסיס התרבותי/דתי/אידאולוגי של כמעט כל קבוצה בעולם: הקם להרגך, השכם להרגו (ברכות נח א); אם כן, מדוע ההגנה העצמית שנוקטים הפלסטינים אינה לגיטימית? מדוע בשיח הישראלי הפלסטינים "רצחניים", והישראלים תמיד "צודקים"? מדוע לגיטימי להרוג כל כך הרבה גברים נשים וילדים בשם המולדת והתנגדות לטבח ולכיבוש הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני אינה לגיטימית?

הרשל גרינשפן לא היה הראשון וודאי לא האחרון שהחליט לעשות מעשה ולהתנגד לאי-צדק משווע, אינני מסכים בהכרח עם מעשיו, וודאי לא עם תוצאותיהם, אך יהיה זה רק הוגן להסתכל במצב היום מבעד למשקפיו (המטאפוריות) של גרינשפן, ואולי לסכם בדבריו של טרוצקי:
"... גיבור יחיד לא יכול להחליף את ההמון, אך אנו מבינים בבהירות את חוסר הברירה המוביל למעשה אלים של יאוש..."





10 בינואר 2009

המנון ללאומנות הישראלית

דגלינו מתנוסס, שורותינו צפופות,
צה"ל צועד בבטחה,
חללינו אשר נפלו במלחמות,
לעולם בליבנו נישא

רחובות הערים פתוחים לרווחה
לצבא הגנה למולדת
מליונים נושאים עיניהם בתקווה
אל מגן הדוד והחרב

בפעם האחרונה תשמע הקריאה
למען מאבקנו ניכון
בקרוב מגן הדוד יתנופף
ואיתו שלום ובטחון

דגלינו מתנוסס, שורותינו צפופות,
צה"ל צועד בבטחה,
חללינו אשר מסרו חייהם,
לעולם בליבנו נישא


אילולא העילגות והבוז שרוחשים רוב המעורבים בלחימה הנוכחית להסטוריה ותרבות, ודאי היה ביניהם מי שימצא את שורות השיר מעוררות השראה ואקטואליות. למעשה, זהו תרגום חופשי ומעובד ל"שיר הורסט וסל" שהיה מעין המנון לגדודי האס.אה והושר במצעדים ואסיפות של המפלגה הנאצית (קישור לשיר המקורי אפשר למצוא כאן וכאן).

הטאבו הגדול ביותר בשיח בין הלאומנות הישראלית החדשה-ישנה למה שמכונה בחיבה "השמאל הרדיקלי" הוא ההשוואה בין המצב היום לבין שנות העשרים והשלושים בגרמניה. כל רמז לאזכור כזה זוכה תוך שניות לגינוי שמתלווה בדרך כלל לתנועות ידיים רחבות וטון זועם: השטן האולטימטיבי בעיני כל יהודי הוא היטלר ואי אפשר לסבול כל השוואה או חפיפה בין מעשיו המתועבים לבין המעשים שלנו היום, ושום עובדה או נסיון לחקור את ההשוואה אינה לגיטימית וגובלת בבגידה בעם, בדת, ובהסטוריה. האמנם?


רבים ממי שמכנים את עצמם "אנשי שמאל" ודאי יזדהו עם מה שכתב ריימונד פרצל (סבסטיאן הפנר - סיפור של גרמני 1914-1933) ביומניו. פרצל היה איש צעיר כשעלו הנאצים לשלטון, והוא מתאר את השלבים שעברו על החברה הגרמנית עד הקבלה של ההכרח ברצח והשמדה מנקודת מבטו של האזרח הקטן. רבות מהשיחות שניהל פרצל לפני קרוב לשמונים שנה הן שיחות שמתנהלות היום בשיח הישראלי; אחת מהן התרחשה ב1933 בקבוצת לימוד שבה השתתף:


יהיו ודאי מקרים פרטיים מצערים, כפי שקורה כשנוקטים צעדים מקיפים כאלה ... אך אסור לשכוח שהיהודים...” (שם, עמ' 140).

...אבל מי מדבר בכלל על להרוג!” קרא הולץ, וכמעט כולם הזדעקו... הולץ ביקש בכל תוקף לשכנע אותי שאין מה לדבר על "להרוג" בשעה שעסקים יהודים מוחרמים כאן בצורה מסודרת וממושמעת. “מה פירוש אין מה לדבר על 'להרוג',” התפרצתי, “אם הורסים מישהו באופן שיטתי וגוזלים ממנו כל אפשרות להתפרנס הוא ימות בסוף מרעב, לא כן? ולגרום למישהו למות מרעב, לזה בדיוק אני קורא 'להרוג', אתה לא?”, “תירגע, תירגע," אמר הולץ, “אף אחד עוד לא מת בגרמניה מרעב. אם אמנם ייהרסו העסקים היהודיים, תמיד עוד יוכלו לקבל עזרה סוציאלית!” הנורא מכל היה שהוא אמר זאת במלוא הרצינות, בלי שמץ של לגלוג. נפרדו זה מזה במרירות.” (שם, עמ' 141).


במשך 40 שנה יושב צה"ל בגדה המערבית ובעזה; דור שני שנולד לכיבוש ולא יודע חופש מהו. דור שני שרואה בישראל את אותו רוע האולטימטיבי שאנו רואים בגרמנים: חיילים שמסתובבים ברחובות וחוטפים אזרחים בעילה של "מעצרים", רצח ללא משפט תחת השם "חיסול", והפצצות חסרות אבחנה מהאויר, הים והיבשה. עד זמן כתיבת שורות אלה נרצחו ברצועת עזה בלחימה הנוכחית קרוב לשבע מאות בני אדם ונפצעו מעל שלושה אלפים.


גם אני הייתי (ועודני) חלק מהכח הכובש והמדכא: כחלק ממנגון ה"גנרלגוברנמן" הישראלי. היכן שהחוק היחיד הוא גחמותיהם של בני העשרים, שברצונם יעשה הכל ובהבל פיהם יגזרו חיים או מוות. בעיני ראיתי אלימות איומה כלפי החלשים והזקנים, אטימות פושעת כלפי חסרי הישע והתמוססות איטית של כל מה שאנושי וטוב. ברשימות אלה אנסה לספר על היום, על אז, ועל מה שביניהם.