7 בנובמבר 2009

ראיון פרידה

"השתתפתי במבצע בעזה למשך כמה ימים, ראיתי שהעיר בקושי נהרסה. אני יכול כמעט להישבע שלא יותר מעשה שעוני יד לא נלקחו שלל ביזה על ידי חיילינו בכל עזה. אני בעצמי ראיתי איך יחידות צבא ישראלי מטפלות במאסות של פליטים פלסטינים. כך למשל, נשלחו 44 משאיות ועליהם מטבחים ניידים..."
"בשומרון, נהגתי לבדי, במדי הצבא הישראלי, ללא ליווי, דרך הכפרים והוזמנתי לארוחות בבתי התושבים, והתרשמתי שהאנשים היו כמעט שמחים, והנה, שלושת רבעי שנה מאוחר יותר, אותו חבל ארץ נהיה מלא בכנופיות ג'יהאד, וכך קרה שכפרים נשרפו, אנשים נורו, בני ערובה נלקחו והתפשט טרור כללי."
"הכל בגלל התעמולה מאירן. לדעתי, כנופיות ההתנגדות לא קמו מתוך האוכלוסיה אלא מבחוץ. ברגע שנורו היריות הראשונות, בגלל הכנופיות, הלחץ גבר והמשיך לגבור אוטומטית"

ראיונות כאלה אנו רגילים לקרוא מדי סוף שבוע באחד המוספים של שלושת העיתונים הגדולים, ואין בהם כל חידוש. קצין זה סיים תפקיד, אחר נכנס במקומו, לזה יש ראיון פרידה ולזה ראיון הכרות. זה טוען שלפלסטינים טוב יותר איתנו, וזה גורס כי הלחץ להתנגדות מגיע מאירן, ואנו הישראלים לכודים באמצע, חסרי אונים. כמעט.
את הראיון הזה לא בעניק אל"מ גוזי או תא"ל פופי. הראיון הזה נערך בנירנברג, ב1946, והדובר בו הוא מקס פריטשה (בתמונה). פריטשה היה ראש מחלקת הרדיו של המפלגה הנאצית והוא עמד למשפט יחד עם נאשמים נוספים בסוף המלחמה.  אם נחליף את "עזה" ב"צרפת", "שומרון" ב"ליטא" ו"כנופיות" ב"פרטיזנים", הרי לכם ראיון לעיתון סוף השבוע בברלין 1943.

מאוד קל להאשים את האויב. ייתכן כי אירן אכן מספקת נשק לפלסטינים, ייתכן כי צהל הוא באמת הצבא המוסרי בעולם וייתכן כי ההומניטריות היא נר לרגלי הצבא. כל זה לא מצדיק את הכיבוש, וכל זה לא הופך אותנו, הישראלים, לחסרי אונים מול ההתנגדות הפלסטינית.
בפעם הבאה כאשר אתם קוראים ראיון עם אל"מ זה או תא"ל אחר, זכרו את דבריו של פריטשה, ואולי לא תרגישו כל כך חסרי אונים.






4 בספטמבר 2009

גידול טבעי

אחד הטיעונים המנצחים של אנשי ההתנחלויות אודות הצורך המתמשך להגדיל את ישוביהם על חשבון שטח השייך לתושביו הפלסטינים הוא "גידול טבעי". מיותר לציין כי הגידול הטבעי מתרחש רק ברחם יהודי, והערבים יכולים להצטופף.
טיעון זה היה אחד הטיעונים המובילים של היטלר, בספרו "מיין קאמפף", ומאוחר יותר נטען נמרצות ע"י הנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן. אותו "לבנסראום" - מרחב מחיה - שהיה כל כך חסר לנאצים ולאחיהם המתנחלים - נוסח יפה ע"י פרנק בנאום שנשא באחד באוגוסט 1942 בועידת מפלגה בלבוב:
"עלינו להבהיר את העובדה שמהות המלחמה בשבילנו הוא הגידול הטבעי של שטח המחייה של עמנו". 
עד כאן - נשמע הדבר הגיוני כאילו יצא מפיו של נועם פדרמן, אך פרנק אומר גם דברים אחרים: (באותו נאום): 
"היופי במלחמה הזו, הוא שמה שכבשנו לעולם ישאר שלנו".
ובפגישה עם ארתור אקסמן, מנהיג ההיטלריוגנד, בשביעי ביולי 1942 בארמונו בקרקוב:
"הארץ הזו [פולין] תשאר גרמנית לנצח".
"חברון מאז ולתמיד" - גרסת 1942. הברונים השודדים המתגוררים מאחורי הקו הירוק, מתחבאים מאחורי ממשלות בזויות וצבא מושחת הם הם ממשיכי דרכם האמיתיים של הגרמנים. את רצח העם הפיזי החליפו ברצח נשמת עם, אך המהות נשארה זהה, והרבב הזה דבק לא רק בהם, אלא גם בנו, המסייעים להם בפסיביות פושעת. ההסטוריה אינה מרחמת על הפסיבי, והוא נשפט כאילו הוא זה שאחז את המאכלת, וכך גם אנחנו. מאז - ולתמיד.


29 באוגוסט 2009

אותו הדבר עובד בכל מדינה

אמרו פעם:
"באופן טבעי, האנשים הפשוטים לא רוצים מלחמה, אך ניתן לגרום להם לציית למנהיגים. אמור להם כי הם מותקפים, הוקע את הפציפיסטים על חוסר נאמנות ועל כי הם מסכנים את המדינה. אותו הדבר עובד בכל מדינה".
(הרמן גרינג, במשפטי נירנברג)

נשמע מוכר, מוכר מדי. בכל משטר חשוך אלה המתנגדים למלחמה, המנסים למצוא דרכים אחרות מלבד דיכוי והרג, מוקעים ע"י המיעוט האלים והרוב העדרי ההולך אחרי החזק. העם תמיד ילך בדרך המסוכנת פחות בטווח המיידי ביותר. אם התנגדות לכיבוש תגרום אי נוחות, העם לא יתמוך בה באופן אקטיבי; אם החיבוק מהצבא ומהממשלה הוא בצד הכובש, שם יהיה העם. עד שחוסר הנוחות מהכיבוש לא תגבר על צעקות המתנחלים לא ייתכן שינוי. אותו הדבר עובד בכל מדינה...


18 ביולי 2009

הצהרת נאמנות


במאי השנה הונחה על שולחן הכנסת הצעת תיקון לחוק מרשם האוכלוסין. עפ"י ההצעה, יחויב כל אדם הרוצה לקבל תעודת זהות לחתום על הצהרה בזו הלשון:
"אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית, לעקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל, לדגל המדינה ולהמנון המדינה. אני מתחייב לשירות חובה או שירות חלופי, כפי שיקבע בחוק"
את הצעת החוק המקורית שהגישו דוד רותם, אלכס מילר, משה (מוץ?) מטלון, ליה שמטוב ורוברט אילטוב, אפשר היה לפתור כעוד שגעון פשיסטי של מפלגה הזויה, אם הוא לא היה דומה דמיון מצמרר לחוק דומה שהעבירה המפלגה הנאצית ב1935 (ידוע יותר כחוק נירנברג):
1) אזרח הרייך הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם גרמני או בעל דם קרוב לו המוכיח על ידי התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני והרייך.
(2) זכות אזרחות הרייך מוענקת על ידי מתן תעודות אזרחות הרייך.
שנה קודם לכן, העבירה המפלגה הנאצית את "חוק הצהרת הנאמנות של משרתי הציבור וחיילי הכוחות המזויינים" (Gesetz über die Vereidigung der Beamten und der Soldaten der Wehrmacht) ובו החליפו את השבועה שהיתה נהוגה עד אז "בשם העם והמולדת" (Volk und Vaterland) בשבועה אישית לאדולף היטלר:
"אני נשבע לך, אדולף היטלר, בתור פיהרר וקנצלר של הרייך, נאמנות ואומץ. אני נודר לך ולממונים הנקבעים על ידך ציות עד למוות, כה יעזור לי האל."
אם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו, זה רק עניין של זמן שגם הצעת החוק הבזויה של ישראל ביתנו תהפוך להצהרת אמונים למנהיג השמנמן שלה.



7 בפברואר 2009

מעצרים "חוקיים"

כח חמוש המגיע בחסות החשיכה לשכונת מגורים אזרחית, מתפרץ לבית שסימן לעצמו מראש באלימות, מקבץ את המשפחה בחדר אחד ומפריד את הגברים מהנשים והילדים. לאחר מכן מכסה את עיניהם של כמה מהגברים, אוזק את ידיהם ורגליהם, מעמיס אותם על אחד הג'יפים בעזרתם הגיעו למקום, לוקח אותם למקום סודי בו הם יחקרו באלימות ולאחר מכן יכלאו לתקופה בלתי מוגבלת וכל זאת ללא צורך בצו של בית משפט.

תסריטים אלה התרחשו במציאות הגרמנית של שנות השלושים על בסיס קבוע, ונהפכו לחוקיים לגמרי אחרי "צו הנשיא להגנת העם והמדינה" ב28 לפברואר 1933. אלפי קומוניסטים, קתולים ויהודים נעצרו בשיטה זו ונכלאו לתקופות ארוכות במחנות דוגמת דכאו (שנבנה במרץ 1933), רבים מהם מתו מהתנאים התת אנושיים ששררו במקום ורבים נרצחו ע"י השומרים.

אך התסריט הזה לא מוגבל רק לשם ואז: ברחבי יהודה, שומרון ועזה כוחות של צבא הגנה לישראל פושטים מדי כמה ימים על ערים וכפרים לביצוע "מעצרים". דלתות נפרצות בכח, משפחות מכונסות ומופרדות, עיניים מכוסות, ידיים ורגליים נאזקות ובני משפחה נלקחים לחקירות ממושכות, פעמים רבות גם אלימות, שבסיומן הם נשלחים למחנות כליאה לתקופה בלתי מוגבלת. אני בעצמי השתתפתי במספר פשיטות מסוג זה בעיקר בצפון השומרון. בעצמי ראיתי את האלימות, ובעצמי ראיתי את חוסר האונים ואת חוסר הצדק.

ההצדקה שנותנים לעצמם החיילים המבצעים את הפשעים הללו ומפקדיהם השולחים אותם למשימות הרג והחטיפה היא "הגנה על המולדת" בלי לעצור ולשאול האם מדובר באמת, או באינטרסים של קבוצה קטנה בשלטון.

בתחילת 1940 נמנו ע"י הרשויות הגרמניות 5,500 מקרי מוות של "גרמנים אתניים" ע"י כוחות התנגדות פולנים. בפברואר של אותה שנה ציווה היטלר להכפילו בעשר לכל הצרכים הרשמיים, והוא הועמד על 58,000, מתוכם 13 אלף מקרי רצח מזוהים (למרות שלא ניתנו שמות מעולם) וארבעים וחמישה אלף "נעדרים". מספרים אלה ניתנו על מנת להלבין את מעשי הזוועה העתידיים בעיני העם, שכנראה עוד לא היה בשל באותו זמן לרצח בשם הרצח והיה זקוק לסיבה:

חובתי היא לדבר על גורלם של מאות אלפי גרמנים... אשר מאז חודש מרץ היו נתונים לטרור מחריד באמת... במקומות שבהם התגוררו מאות גרמנים לא נותר כיום איש...” (היטלר, 6 באוקטובר 1939)

וכיום: בשעת ההתייחדות הזאת עם אזרחינו חללי פעולות האיבה אינני יכול שלא לשוות לנגד עיני את מחזות הזוועה של פיגועי הטרור בירושלים שלהם הייתי עד. אינני יכול שלא לחשוב עד כמה עמוקה התהום המוסרית הפעורה בין ערכינו לערכי אויבינו. ” (אולמרט, טקס זכרון לנפגעי פעולות איבה, מאי 2008)

מה שנכתב אז ע"י הסופר הנאצי אדווין דוינגר, כל כך נכון גם היום: אם אומה נוהגת באופן כזה באנשים חסרי הגנה, אין דבר שהיא לא ראויה לו, הכל יהיה חוקי, יקרה אשר יקרה". למרבה אירוניה, כוונתו המקורית של המחבר וטענותיהם של מתנגדי הטוטליטרזים והמיליטריזם, זהות.

מחאותיהם הבודדות של האנשים והמפקדים שניסו לצאת נגד מדיניות ההרג הברוטאלית (כגון הקולונל-גנרל בלאשקוביץ ב1940 בפולין) נענו ע"י היטלר במילים: אי אפשר לנהל מלחמה בשיטות של צבא הצלה”. באופן דומה נאם אולמרט בכנס התעשיינים בינואר 2009 שבו הוא הבטיח למגר את החמאס והג'יהאד ללא רחמים.

אומרים שהכיבוש משחית, ועל כך עוד ארחיב בהמשך, אך אם יעצור כל חייל רק לשניה וישאל את עצמו האם מעשיו הם אמת, בטוחני שהרוע, עליו עוד יפורט, יקטן.





17 בינואר 2009

זכות לחיות

פעלתי...מתוך אהבתי להורי ולמען בני עמי הנתונים ליחס מחריד ולא צודק... אחרי הכל, אין זה פשע להיות פלסטיני. אינני כלב. יש לי זכות לחיות. לעמי יש זכות להתקיים בעולם הזה.” (מקור מעובד)


הכותב הוא צעיר בן 17 שהתגלגל לפריז, פליט בלתי חוקי ונטול אזרחות אשר משפחתו גורשה באלימות מביתה למעין שטח הפקר נטול מעמד. לכודים בין שתי מדינות שאף אחת לא רוצה לקבלם נידונה המשפחה למחסור ולרעב. אחת האחיות שולחת לצעיר מכתב בו היא מתארת את הקושי והסבל בו הם מתקיימים ואותו צעיר מחליט לעשות מעשה: הוא נוטל אקדח והולך להפגש עם השגריר הישראלי; השגריר עסוק ולכן הוא מופנה לפקיד אחר; הצעיר שולף את אקדחו ויורה בפקיד חמש יריות. הוא נתפס ע"י המשטרה הצרפתית ובחקירתו אומר את הדברים המצוטטים מעלה.


כישראלי שמעתי את הסיפור הזה עשרות פעמים. כמעט אחרי כל "פיגוע" נמצא איזה עיתונאי שמראיין את משפחתו של ה"מחבל", או בעצמו מפליג בהגיגים על הקושי, הסבל ותחושת ה"אין ברירה" בה שרויים הפלסטינים. אך לא, הפעם זה לא פלסטיני שאמר את הדברים האלה, הפעם היה זה נער יהודי, הרשל גרינשפן, אשר בעקבות הכרזת פולין על שלילת אזרחותם של חמישים אלף יהודים שחיו מחוץ לגבולותיה במרץ 1938, וגירושם מהמדינות בהן הם שהו, החליט לעשות מעשה. התגובה הגרמנית לרצח היתה ה"רייכסקריסטלנאכט" (ליל הבדולח).


אחת השאלות שנשאלות תדיר ע"י הועדה לשחרור מטעמי מצפון של צבא הגנה לישראל עוסקת בעומק הפציפיזם של המבקש להשתחרר: אם תלך עם משפחתך ברחוב ולפתע קבוצה של בריונים יתנפלו עליכם ויחלו להכות את אמך מכות רצח, האם תירה בהם?

אם כן, מהו ההבדל בין מעשיו של גרינשפן, או של כמעט כל פלסטיני שבחר שלא להרכין את ראשו מול הכובש המתעלל, לבין התשובה המתבקשת לשאלה של צה"ל? הזכות להגנה עצמית מעוגנת בבסיס התרבותי/דתי/אידאולוגי של כמעט כל קבוצה בעולם: הקם להרגך, השכם להרגו (ברכות נח א); אם כן, מדוע ההגנה העצמית שנוקטים הפלסטינים אינה לגיטימית? מדוע בשיח הישראלי הפלסטינים "רצחניים", והישראלים תמיד "צודקים"? מדוע לגיטימי להרוג כל כך הרבה גברים נשים וילדים בשם המולדת והתנגדות לטבח ולכיבוש הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני אינה לגיטימית?

הרשל גרינשפן לא היה הראשון וודאי לא האחרון שהחליט לעשות מעשה ולהתנגד לאי-צדק משווע, אינני מסכים בהכרח עם מעשיו, וודאי לא עם תוצאותיהם, אך יהיה זה רק הוגן להסתכל במצב היום מבעד למשקפיו (המטאפוריות) של גרינשפן, ואולי לסכם בדבריו של טרוצקי:
"... גיבור יחיד לא יכול להחליף את ההמון, אך אנו מבינים בבהירות את חוסר הברירה המוביל למעשה אלים של יאוש..."





10 בינואר 2009

המנון ללאומנות הישראלית

דגלינו מתנוסס, שורותינו צפופות,
צה"ל צועד בבטחה,
חללינו אשר נפלו במלחמות,
לעולם בליבנו נישא

רחובות הערים פתוחים לרווחה
לצבא הגנה למולדת
מליונים נושאים עיניהם בתקווה
אל מגן הדוד והחרב

בפעם האחרונה תשמע הקריאה
למען מאבקנו ניכון
בקרוב מגן הדוד יתנופף
ואיתו שלום ובטחון

דגלינו מתנוסס, שורותינו צפופות,
צה"ל צועד בבטחה,
חללינו אשר מסרו חייהם,
לעולם בליבנו נישא


אילולא העילגות והבוז שרוחשים רוב המעורבים בלחימה הנוכחית להסטוריה ותרבות, ודאי היה ביניהם מי שימצא את שורות השיר מעוררות השראה ואקטואליות. למעשה, זהו תרגום חופשי ומעובד ל"שיר הורסט וסל" שהיה מעין המנון לגדודי האס.אה והושר במצעדים ואסיפות של המפלגה הנאצית (קישור לשיר המקורי אפשר למצוא כאן וכאן).

הטאבו הגדול ביותר בשיח בין הלאומנות הישראלית החדשה-ישנה למה שמכונה בחיבה "השמאל הרדיקלי" הוא ההשוואה בין המצב היום לבין שנות העשרים והשלושים בגרמניה. כל רמז לאזכור כזה זוכה תוך שניות לגינוי שמתלווה בדרך כלל לתנועות ידיים רחבות וטון זועם: השטן האולטימטיבי בעיני כל יהודי הוא היטלר ואי אפשר לסבול כל השוואה או חפיפה בין מעשיו המתועבים לבין המעשים שלנו היום, ושום עובדה או נסיון לחקור את ההשוואה אינה לגיטימית וגובלת בבגידה בעם, בדת, ובהסטוריה. האמנם?


רבים ממי שמכנים את עצמם "אנשי שמאל" ודאי יזדהו עם מה שכתב ריימונד פרצל (סבסטיאן הפנר - סיפור של גרמני 1914-1933) ביומניו. פרצל היה איש צעיר כשעלו הנאצים לשלטון, והוא מתאר את השלבים שעברו על החברה הגרמנית עד הקבלה של ההכרח ברצח והשמדה מנקודת מבטו של האזרח הקטן. רבות מהשיחות שניהל פרצל לפני קרוב לשמונים שנה הן שיחות שמתנהלות היום בשיח הישראלי; אחת מהן התרחשה ב1933 בקבוצת לימוד שבה השתתף:


יהיו ודאי מקרים פרטיים מצערים, כפי שקורה כשנוקטים צעדים מקיפים כאלה ... אך אסור לשכוח שהיהודים...” (שם, עמ' 140).

...אבל מי מדבר בכלל על להרוג!” קרא הולץ, וכמעט כולם הזדעקו... הולץ ביקש בכל תוקף לשכנע אותי שאין מה לדבר על "להרוג" בשעה שעסקים יהודים מוחרמים כאן בצורה מסודרת וממושמעת. “מה פירוש אין מה לדבר על 'להרוג',” התפרצתי, “אם הורסים מישהו באופן שיטתי וגוזלים ממנו כל אפשרות להתפרנס הוא ימות בסוף מרעב, לא כן? ולגרום למישהו למות מרעב, לזה בדיוק אני קורא 'להרוג', אתה לא?”, “תירגע, תירגע," אמר הולץ, “אף אחד עוד לא מת בגרמניה מרעב. אם אמנם ייהרסו העסקים היהודיים, תמיד עוד יוכלו לקבל עזרה סוציאלית!” הנורא מכל היה שהוא אמר זאת במלוא הרצינות, בלי שמץ של לגלוג. נפרדו זה מזה במרירות.” (שם, עמ' 141).


במשך 40 שנה יושב צה"ל בגדה המערבית ובעזה; דור שני שנולד לכיבוש ולא יודע חופש מהו. דור שני שרואה בישראל את אותו רוע האולטימטיבי שאנו רואים בגרמנים: חיילים שמסתובבים ברחובות וחוטפים אזרחים בעילה של "מעצרים", רצח ללא משפט תחת השם "חיסול", והפצצות חסרות אבחנה מהאויר, הים והיבשה. עד זמן כתיבת שורות אלה נרצחו ברצועת עזה בלחימה הנוכחית קרוב לשבע מאות בני אדם ונפצעו מעל שלושה אלפים.


גם אני הייתי (ועודני) חלק מהכח הכובש והמדכא: כחלק ממנגון ה"גנרלגוברנמן" הישראלי. היכן שהחוק היחיד הוא גחמותיהם של בני העשרים, שברצונם יעשה הכל ובהבל פיהם יגזרו חיים או מוות. בעיני ראיתי אלימות איומה כלפי החלשים והזקנים, אטימות פושעת כלפי חסרי הישע והתמוססות איטית של כל מה שאנושי וטוב. ברשימות אלה אנסה לספר על היום, על אז, ועל מה שביניהם.