11 בספטמבר 2015

אֲבָל

בבסיס פעילותה של כל קבוצה עומדת אידיאולוגיה. רעיונות משותפים שחברי הקבוצה פועלים לקיים, ערכים אליהם הם שואפים, ונורמות מסוימות המגדירות, בין השאר, את ההשתייכות לקבוצה ואת הדברים שמקובלים ושאינם מקובלים על החברים בה. כמו קבוצות רבות אחרות, גם הקבוצה הישראלית אינה הומוגנית. יש בה זרמים שונים, תתי-אידיאולוגיות שלעתים סותרות זו את זו לחלוטין, תתי-קבוצות על בסיס אתני, רעיוני, פוליטי ואחרים. למרות כל זאת, מרכז הכובד של ה"ישראליות" מוגדר ומוסכם. אולי קשה למתוח סביבו קווים מדויקים, אך הצורה הכללית מובחנת למדי.

יש הטוענים כי בני האדם שואפים לטוב. במאבק המתמיד בין החושך לבין האור, נוטים רוב האנשים לראות את עצמם כטובים. רובם יודעים להבדיל בין טוב לבין רע ובין נכון לבין לא נכון, ורובם גם מציגים את עצמם כתומכים בצד החיובי של המאבק. לדוגמה: רוב בני האדם יאמרו שהחזקה של אדם ללא משפט בכלא היא פרקטיקה פסולה. רובם יתנגדו גם להטלת מום בחסרי ישע. חלקם הגדול גם יתמכו בשוויון זכויות ובהגנה מפני אלימות.
אבל לרוב בני האדם יש גם סייגים. הדרך הקלה ביותר לזהותם היא בעזרת השימוש במלה "אֲבָל". לדוגמה, רבים יאמרו "לכל אדם מגיע משפט צדק, והחזקתו בכלא על סמך החלטה שרירותית היא פשע, אֲבָל, כשמדובר בפלסטינים זה בסדר כי זה שלטון צבאי". או "לכל אדם מגיע משפט צדק, והחזקתו בכלא על סמך החלטה שרירותית היא פשע, אֲבָל, כשמדובר בפליטים זה בסדר כי הם בעצם מהגרי עבודה".

מידת המוסריות שלנו, אם כן, נמדדת בעצמת ה"אֲבָל" של הדובר. ככל שהטיעון ההומני חזק יותר, כך צידוק שלילתו צריך להיות קיצוני יותר. הסיאוב שדורש הדיכוי של מיליוני בני אדם הפך את הישראליות לסייגנות. עד כמה מוכן אדם להתעלם מכך שהסייג מעבירו לצד השני של המאבק בין טוב לבין רע. מידת היותנו בני אדם נמדדת, בעצם, בהיקף הסייגים שאנחנו מוכנים לקבל בנוגע לעמדותינו המוסריות והאנושיות.

יש דברים שכל אדם מוסרי יסכים שאינם מקובלים. ובכל זאת, הם מתבצעים מדי יום כבר שנים רבות במדינה הרואה עצמה כמגדלור מוסרי לעמי העולם. לנוחותכם, הכנתי רשימה של עוולות כאלה, וצירפתי את הסייגים הישראלים הנהוגים:

להחזיק אדם בכלא ללא האשמה וללא משפט זה לא בסדר - אבל - פלסטינים רוצים להרוג אותנו, והפליטים מאיימים לשנות את הדמוגרפיה.
להעניק זכויות יתר לבני לאום אחד זה לא בסדר - אבל - זו מדינה יהודית ולבני הלאום היהודי מגיעות יותר זכויות. להם יש עשרים מדינות, לנו רק אחת.
לאסור נישואין מחוץ לקבוצה האתנית זה לא בסדר - אבל - הדת היא נדבך חשוב בהווייה האנושית, והיא לא מאפשרת נישואין מחוצה לה. צריך לכבד את הדת.
לכלוא מבקשי מקלט במחנה ריכוז מרוחק זה לא בסדר - אבל - אי אפשר לקלוט אותם פה כי זו מדינה יהודית. שיגידו תודה שלא מגרשים אותם.
להחזיק עם שלם תחת כיבוש זה לא בסדר - אבל - הם רוצים לזרוק אותנו לים, בעצם אין לנו ברירה.
לכלוא ילדים מלאום אחד בלבד  זה לא בסדר - אבל - ההורים שלהם לא שולטים בהם, אז אין ברירה אלא להשתמש בכח של המדינה נגדם.
לפשוט על בתי משפחות באישון לילה רק כדי להראות מי הריבון זה לא בסדר - אבל - אחרת איך הם יבינו שמי ששולטים פה הם אנחנו? אם לא נרתיע אותם - הם עלולים להתקומם נגדנו.
לגרש אנשים מביתם כדי לפנות מרחב מחיה לבני הלאום השליט זה לא בסדר - אבל - זו מדינה יהודית ואסור שיהיה רצף טריטוריאלי לא יהודי, זה עלול ליהפך לאיום על חופש התנועה אם תהיה התקוממות.
להחזיק מיליוני בני אדם תחת איום מתמיד על חייהם ועל רכושם כעונש קולקטיבי על מעשי יחידים זה לא בסדר - אבל - אין לנו ברירה, רק פגיעה במשפחות תגרום להם להבין שאסור לפגוע בנו. אנחנו מקדשים את החיים, והם את המוות.
קידוש המוות והנצחתו על חשבון החיים זה לא בסדר - אבל - חייבים לזכור את אלה שנתנו את חייהם בשבילנו, בשואה ובמלחמות ישראל. לכן חשוב שכבר מגיל הגן ידעו הילדים שטוב למות בעד ארצנו.
למנוע ממיליוני אנשים יכולת תנועה ביום החופשי היחיד הניתן להם זה לא בסדר - אבל - זו מדינה יהודית וצריך לשמור על השבת. וחוץ מזה, לעשירים ולמעמד הביניים יש רכב, אז לא הרבה נפגעים מזה באמת.
להטיל מום באיבר המין של כל זכר שנולד זה לא בסדר - אבל - ככה ציווה אלוהים וככה כולם עושים. לא תמיד צריך לשאול שאלות.
להכחיש את אסונם של מיליונים בני לאום אחד תוך הסתמכות על אסון של לאום אחר זה לא בסדר - אבל - איך אפשר להשוות בכלל. הם ברחו, טוב, גורשו, ואיבדו את רכושם ורבים גם את חייהם. אבל זה בכלל לא דומה. האסון שלנו גדול משלהם בהרבה.
הענקת אזרחות לבני לאום אחד זה לא בסדר - אבל - זו מדינה יהודית, ככה כתוב במגילת העצמאות. מדינה של יהודים. ככה זה. להם יש עשרים מדינות.
סגרגציה על בסיס לאום בבתי הספר, באזורי מגורים  ובכל תחומי החיים זה לא בסדר - אבל - אורח החיים שלנו שונה מדי, אי אפשר לחיות יחד. אנחנו צריכים להיות מופרדים אך שווים.
אכיפה סלקטיבית של החוק בתחומים מסוימים על בני לאום אחד בלבד זה לא בסדר - אבל - כשמדובר באבנים, לדוגמה, הם זורקים אותן ממניעים לאומניים, ואנחנו לא. מה לא ברור בהבדל הזה?
חדירה לפרטיות תוך מעקב נרחב באמצעים טכנולוגים מגוונים אחרי בני לאום אחד זה לא בסדר - אבל - ביטחון מעל הכל. אם לא נעקוב אחריהם, איך נוכל לסכל פיגועים?
אינדוקטרינציה מיליטריסטית עמוקה ויסודית מגיל אפס של כל בני הלאום השולט זה לא בסדר - אבל - ישראל היא מדינה מוקפת אויבים ובני עמה סבלו מספיק. חייבים לחנך את העם מגיל צעיר שרק באמצעות הצבא נצליח לשרוד.
השקעה לא פרופורציונלית בצבא על חשבון רווחה ותשתיות  זה לא בסדר - אבל - ישראל היא מדינה מוקפת אויבים ובני עמה סבלו מספיק. רק באמצעות הצבא נצליח לשרוד.

אלה ימים של חשבון נפש. ימים בהם על כל אחד ואחת מעמנו להביט היטב במראה ולהחליט אם זו הישראליות שאנחנו רוצים לעצמנו, או שאפשר לצמצם את הסייגים ולהעביר את הקו מהחושך קצת יותר לכיוון המואר. בשנים האחרונות אלה שמכתיבים את הטון, שהחליטו לקבוע בשביל כולנו מהי ישראליות הם דווקא אלה המושכים אותנו הרחק מאיפה שראוי לאדם מוסרי לעמוד. חובתנו, כישראלים, לסרב להגדרות האלה, ולשרטט את הגבולות סביב הקבוצה שלנו באופן אחר, ובעיקר, להפסיק להגיד "אֲבָל".



17 ביולי 2015

למה צריך לפרק את ארגוני זכויות האדם הישראלים הפועלים בשטחים הכבושים

ארגוני זכויות האדם העובדים עם הפלסטינים בגדה המערבית עושים עבודת קודש. על כך אין ויכוח. הם ניצבים יום יום בחזית העוול ומנסים, במידת הצלחה מסוימת, להביא קצת צדק לאוכלוסיה הפלסטינית הנגזלת והמוכה.
משאבים רבים מושקעים בייצוג הפלסטינים מול רשויות המדינה, החל מתחקירני שטח הנפגשים עם הנפגעים, דרך מחלקות מחקר המארגנות את הררי הנתונים וממיינות את העוולות, עורכי דין המחפשים את הסעיפים הספציפיים שהופרו בספרי החוקים, מחלקות מדיה שמוציאות את הדברים לארץ ולעולם, ועוד ועוד מדורים, חטיבות, ואוגדות בצבא זכויות האדם המתפוררות.

הזרוע ההומניטרית של צה"ל
ההשוואה לצבא אינה בעלמא. הארגונים האלה, במידה מסוימת, משמשים כזרוע ההומניטרית של צה"ל. הם נותנים לאוכלוסיה הנפגעת הבטחה, או תקווה, לפיתרון בירוקרטי לא אלים בשם הכובש. מבחינת הפלסטינים ושאר העולם, הארגונים האלה הם "הטובים" במאבק, אליהם אפשר לפנות כאשר עומדים בפני הפרה של החוק או פגיעה בצדק. אבל האם באמת תפקיד שמירת החוק צריך להיות מוחזק על ידי עמותות, או שאלה פשוט מילאו את החלל כאשר הריבון האמיתי בשטח, צה"ל, התרשל בעבודתו?
צריך להיות ברור: התפקיד העיקרי של צה"ל כצבא כובש אוכלוסיה אזרחית הוא להגן עליה. בפועל, צה"ל עושה הכל על מנת לא למלא את התפקיד הזה והוא מסתמך במידה רבה על ארגוני זכויות האדם הישראלים למלא את חובתו. אם כיבוש אוכלוסיה אזרחית דורש הגנה עליה, כמחויב באמנות הבינלאומיות עליהם חתומה המדינה, צה"ל הפריט את החובה הזו.

האומבודסמן של הכיבוש
צה"ל, כארגון, יודע מצוין להגן על עצמו וזה מתבטא באופן בולט באחוז כתבי האישום וההרשעות המזערי בכל מקרה שמדובר בו על פגיעה באוכלוסיה האזרחית בגדה וברצועה. לפלסטיני שנפגע מפעילות הצבא אין באמת סעד שהוא יכול לבקש מהצבא עצמו. אין משרד אליו יוכל להגיע ולהגיש תלונה על הרג בנו, למשל, או על גזילת חלקת האדמה שלו. כאן נכנסים לפעולה ארגוני זכויות האדם. הם מייצגים, בפועל, את המדינה, בפני הפלסטיני הנפגע. כמובן שהם עושים את עבודתם בתום לב, במידת האפשר, אבל הם עדיין מייצגים את ישראל כמשרד התלונות, האומבודסמן של הכיבוש. אלמלא היו קיימים, לא היתה אפשרות אמיתית לתושב פלסטיני שנפגע לבקש לעצמו באופן ישיר צדק מול רשויות המדינה והוא היה נאלץ לחפש את הצדק במקום אחר.

תמיכה בינלאומית
ואיך אפשר בלי לדבר על כסף. המדינה, באופן פרדוקסלי משהו, לא מממנת את הארגונים האלה למרות שהם עושים בשבילה את העבודה. המימון הוא כמובן לא ישיר, אבל גם לא עקיף במתן זיכוי מס כמו שניתן למרבית העמותות הישראליות האחרות, ביניהן גם כאלה התומכות בטוהר הגזע או מקדמות משטר פאשיסטי. את מרבית המימון מקבלות העמותות האלה, בלית ברירה, מחו"ל. המצב שנוצר הוא, אם כן, שהצבא הישראלי שמתרשל בתפקידו, מקבל גושפנקא ממדינות העולם בצורת מימון ארגוני זכויות האדם על מנת שימשיך לא למלא את חובתו. מדינות העולם נותנות יד להמשך הכיבוש על ידי מימון הזרוע ההומניטרית שלו דווקא מהצד הישראלי.

מה היה קורה אילו
בואו נעשה לרגע תרגיל מחשבתי ונדמיין שארגוני זכויות האדם הישראלים הפועלים בשטחי הגדה היו נעלמים יום אחד. ההפרות היומיומיות של זכויות האדם בגדה ימשכו, ואנשים, מטבעם, ימשיכו לחפש צדק. אם אי אפשר לפנות לגוף ישראלי אולי היו קמים גופים פלסטינים חזקים יותר, אולי גופים בינלאומיים היו מבססים נוכחות חזקה יותר, אולי צה"ל היה מתחיל לטפל בעניינים האלה בצורה רצינית יותר, ואולי שום דבר מאלה לא היה קורה. מבחינת צה"ל - אם יש פתרון, אז אין בעיה, וארגוני זכויות האדם מספקים את הפתרון הזה. מראית העין של הצדק, ואם נהיה כנים עם עצמנו זו באמת רק מראית עין, נשמרת, וכך בעיני ישראל והעולם - הכל בסדר.

נצחונות קטנים
כאמור, יש לי רק הערכה לעובדי ארגוני זכויות האדם. חלקם הגדול הם אנשים עם שליחות אמיתית, עקשנות סיזיפית, ולב טוב ורחב. מדי פעם עבודתם זוכה להצלחה, אם בהחזרת קרקע לבעליה, או פתיחת חקירה שנסגרה בעניין הרג בן משפחה. אלה ניצחונות קטנים בקרבות קטנים, אך שלמעורבים בהם מדובר בכל עולמם. על כך יש להסיר את הכובע בפניהם.
עם זאת, ברמה האסטרטגית, עצם קיומם מאפשר בפועל את המשך הכיבוש במתכונתו הנוכחית.

פתרונות
זו לא אמירה שבתאית, חלילה, שככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר. לחלוטין לא. האוכלוסיה האזרחית חייבת לקבל פתרונות. הנקודה היא שאת הפתרונות האלה לא צריכים לספק ארגונים אזרחיים ישראלים כחלק מהקולוניאליזם הישראלי. המצב שהכובש "פותר את הבעיות" של הנכבש הוא לא מצב בריא וממשיך את התלות שלו במנגנון המדכא. את המשאבים המושקעים ב"פלסטר" הישראלי אפשר להשקיע בהקמת תשתית פלסטינית, או אפילו בינלאומית, שתיתן את הפתרונות האלה או תמצא פתרונות אחרים.
עם כל המורכבות המובנית במהלכים ארוכי טווח עם פגיעה בטווח הקצר, על ארגוני זכויות האדם לקבל החלטה אמיצה ולהחליט לא לתת לזה יד. לא להיות חלק מהמנגנון. לא לשתף פעולה עם צה"ל ושולחיו בהמשך השליטה הישראלית על אוכלוסיה כבושה.
זו החלטה כואבת אך נדרשת על מנת לשנות את הקיבעון במצב שנמשך כבר עוד מעט חמישים שנה, ושאסור לתת לו להמשיך ולהתקיים.



4 ביולי 2015

אסטדו צ'ילה

בזמן ההפיכה הצבאית בצ'ילה בספטמבר 1973 הוכנסו כמה אלפי בני אדם ל"אצטדיון צ'ילה" בסנטיאגו. אחד מהם היה המשורר והזמר העממי ויקטור חארה, שהפך לסמל ההתנגדות. החיילים לקחו אותו, עינו אותו, שברו את ידיו וציוו עליו לנגן בגיטרה שלו. שבוע מאוחר יותר נמצאה גופתו המעונה והמנוקבת בכדורים. השיר האחרון שלו נמצא כתוב בכתב ידו על שאריות נייר, והוא מתעד את ימיו האחרונים, כלוא באצטדיון ומוקף במתנגדי המשטר הצבאי הנורא של צ'ילה.
הנה הוא לפניכם.

אנחנו כאן חמשת אלפים,
בחלק הקטן הזה של העיר.
אנחנו חמשת אלפים.

כמה אנחנו בסך הכל,
בכל הערים ובכל הארץ?
רק כאן, אנחנו עשרת אלפים ידיים,
שזורעות זרעים ופועלות במפעלים.
כמה אנושיות
חשופים לרעב, לקור, לפחד, לכאב,
ללחץ חברתי, לטרור, לטירוף?
שישה מאתנו אבדו
בחלל בין הכוכבים.
אחד מת, אחד חטף כאלה מכות שלא האמנתי
שבן אנוש יכול לחטוף.
ארבעת האחרים רצו לגמור עם האימה הזו,
אחד מהם קפץ לתוך האין,
שני הכה ראשו בקיר,
אבל כולם עם המבט המקובע של המוות.
איזו זוועה פני הפשיזם בוראים!
הם מבצעים תוכניותיהם בדייקנות של סכין,
כלום לא משנה להם.
להם, דם שווה מדליות.
טבח זה מעשה גבורה.
הו אלוהים, האם את העולם הזה בראת?
האם בשביל זה עמלת שבעה ימים של פלא?
בין ארבעת הקירות האלה קיים רק מספר,
שלא מתקדם.
שהולך ומייחל לאיטו עוד ועוד אל המוות.
אבל פתאום מתעורר מצפוני
ואני רואה את הגאות שאין לה דופק
רק את פעימות המכונות
ואת הצבא מראה את פני המיילדת שלו,
מלאים במתיקות.
תן למקסיקו, לקובה, ולעולם
לזעוק אל מול מעשה הזוועה הזה!
אנחנו עשרת אלפים ידיים,
שלא יכולות לייצר דבר.
כמה אנחנו בכל הארץ?
הדם של הנשיא, חברנו,
יכה ביותר כח מכל פצצה ומכל מכונת יריה!
וכך יכה אגרופנו שנית!

כמה קשה זה לשיר,
כשעלי לשיר על הזוועה.
הזוועה שבתוכה אני חי,
הזוועה שבתוכה אני מת.
לראות את עצמי בינות הרבה כל כך
ורגעים רבים כל כך של אינסוף
שבתוכם שתיקה וזעקות
הן הסוף לשירי.
מה שאני רואה, מה שראיתי
מה שהרגשתי ומה שאני מרגיש
יילד את הרגע...

אצטדיון צ'ילה,
ספטמבר 1973



28 ביוני 2015

שיקולים בטחוניים

כשאנחנו מדברים על האיוולת שעומדת מאחורי מעצר מינהלי, פעמים רבות משתיקים אותנו מיני מומחים בעיני עצמם הטוענים שמדובר בשיקולי ביטחון כבדים שאנחנו פשוט לא מבינים. מכון "עקבות" פירסם השבוע מסמך נדיר שנמצא באחד הארכיונים ויכול לשפוך מעט אור על העומד מאחורי אותם "שיקולים ביטחוניים", ולהוכיח כי כפי שנטען פעמים רבות על ידי העצורים עצמם ועל ידי ארגונים שונים, גם כאן מדובר בגללי שוורים.

ב-1963 הוקמה היאחזות נח"ל באזור שמעל אום אל פחם, ולאחר כיבוש הגדה המערבית היא אוזרחה כחלק מ"תכנית עירון", שכללה ישובים משני צדי הקו הירוק, כדי ליצור רצף טריטוריאלי שיקשה על התפתחות הכפרים הלא-יהודיים באזור. כמו ישובים רבים אחרים, גם היישוב מי עמי - שנקרא על שם הקהילה היהודית במיאמי (מי-אמי) שמימנה את הקמתו - הוקם על שטחים שהיו שייכים לפלסטינים תושבי האזור. כמה מבעלי האדמה הזו התגוררו בחירבת שראיע, ולא כולם שמחו להעביר את הבעלות על האדמה שעליה התגוררו משפחותיהם במשך שנים רבות לידי המדינה היהודית. בני משפחה אחת הקשו במיוחד על מינהל מקרקעי ישראל ועל קק"ל להעביר את הבעלות על הקרקע השייכת להם לידיים יהודיות, וכאן בדיוק נכנסו לפעולה אותם "שיקולים ביטחוניים".

צילום המסמך 
ביולי 1969 נעצרו שניים מבני המשפחה והוחזקו במתקן מעצר. מכיוון שלא היו מספיק ראיות כדי להשאירם במעצר, שלח מפקד הלת"ם (הלשכה לתפקידים מיוחדים) בנפת חדרה מכתב לשב"כ המבקש לשמור את השניים בכלא בצו מינהלי - כדי שלא יהיה צורך בהאשמה מסוימת, או בראיות, או בכל ענייני הצדק המעיקים הדרושים כדי להחזיק אדם במעצר. הם נאשמו בכך ש"אירחו זרים בביתם", האשמה חמורה מאוד. החלק המעניין נחשף לאחר התיאור היבש של חוסר הראיות, ומציין כי השניים הם היחידים מחירבת שראיע שסירבו "לבוא לידי הסדר" בקשר לאדמתם, וכי הם אחראים לכך שאין מספיק שטחי קרקע להיאחזות מי עמי.

אין בכך כדי לטעון כי בכל המקרים הוצא הצו המינהלי כדי להפעיל לחץ על עצורים, אך די במקרה הזה כדי להדגים שלא בהכרח בכל המקרים שבהם הוצא צו מינהלי היו הסיבות ביטחוניות. לאורך השנים עלו עדויות רבות כי מוסד המעצר המינהלי משמש, בין השאר, כאמצעי להפעלת לחץ. העצור, פלסטיני ברוב המקרים, מוצא את עצמו במצב קפקאי: הוא בכלא מבלי שהואשם בדבר, מבלי שניתנה לו הזדמנות להגן על עצמו, ואין לו כל תקווה לצאת משם פרט לציות להוראותיהם של אנשי השב"כ.

התרופה היחידה למחלה הזו היא ביטול המעצרים המינהליים. אם יש ראיות - הציגו אותן. אם אין ראיות - אין כל זכות לשמור אדם בכלא. אסור לתת כח בלתי מוגבל בידיהם של פקידים, כי הכח משחית והכח האבסולוטי משחית באופן אבסולוטי. יש להפסיק את הנוהג הנפסד הזה שאין מקומו בחברה חופשית, ולשחרר לאלתר את כל העצירים המינהליים הכלואים בעטיו.


15 ביוני 2015

מכתב פתוח לחברי הכנסת

חברי כנסת נכבדים,

בבית חולים אסף הרופא שוכב עכשיו אדם גוסס. הרבה בגללכם, אגב, אבל עוד נגיע לזה. הוא לא יכול לעמוד ובקושי מצליח לזוז, אבל שלושה סוהרים שומרים עליו מסביב לשעון והוא אזוק למיטתו 24 שעות ביממה. איש לא יכול לבקר אותו פרט לעורך דינו, אפילו לא משפחתו הקרובה. איש מלבדכם.
כבר כמעט שנה שהוא בכלא, האדם הזה, על אף שלא הואשם בדבר ולא ניתנה לו כל הזדמנות להגן על עצמו מפני אישומים כלשהם. זה נשמע מוזר, אני יודע, אבל זו האמת לאמיתה: יום אחד החליט איזה פקיד ממשלתי שהאדם הזה מקומו בכלא, ומאז הוא שם. כן, ממש כאן בדמוקרטיה המפוארת שלנו.
כבר ארבעים ימים הוא שובת רעב, האדם הזה, ללא עזרת תוספים כגון ויטמינים ומינרלים, ואפילו בלי שתי כפיות מלח או סוכר בכוס המים, כפי שמקובל בדרך כלל בשביתות כאלה. מצבו הרפואי קשה מאוד ומחמיר והולך מדי יום. אחרי פרק זמן כה ארוך נעשים הנזקים הגופניים של השביתה בלתי הפיכים, וגם אם יתחיל לאכול עכשיו, או יסכים לקבל טיפול רפואי מינימלי - שסירב לקבל מאז התחיל את שביתתו - הוא לעולם לא יחלים לגמרי.
לאדם הזה יש אישה ושישה ילדים שאוהבים אותו ודואגים לו, ומותו יהיה מכה נוראה עבורם. אבל לא בשל כך אני פונה אליכם.

האדם הזה בחר בדרך היחידה שעומדת בפניו כדי להביע מחאה לא אלימה. פעם אחר פעם הוארך מעצרו המינהלי, המאפשר לכלאו למשך חודשים ושנים ללא משפט, והוא שתק. לאחר ההארכה האחרונה, מחאתו היא הכלי האחרון שנותר לו. לאחר שנטלו ממנו את החופש ואת זכות הדיבור, לאחר שהרחיקו אותו מאשתו ומילדיו, מה עוד נותר לו? רק חייו. הקורבן הגדול ביותר האפשרי, והוא מוכן להקריבם רק כדי שתשמעו את זעקתו לצדק, כדי שישמע אותה כל העולם.
אל תאטמו את אזניכם מול הזעקה הזו; אל תעצמו את עיניכם מול המחאה הזו. היא שלכם לא פחות מכפי שהיא שלו: ברגע המכונן הזה אתם נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. בצד הכולא אנשים ללא משפט, בצד המשתיק אותם, בצד השולל מבני אדם את החופש שלהם רק מפני שעמדתם הפוליטית לא תואמת לזו שלכם. אל תטעו: אתם שותפים למנגנון מדכא - המחזיק, נכון להיום, כ-400 אסירים פוליטיים בבתי הכלא במדינה. הם נמצאים שם ללא משפט ומבלי שיואשמו בדבר.

ח'דר ענדאן ושניים מילדיו בעת שחרורו ממעצרו המנהלי בפעם הקודמת
לאדם הזה יש שם. קוראים לו ח'דר עדנאן, בן 37, מהכפר עראבה השוכן דרומית לג'נין. הדרישה שלו פשוטה וברורה: לעמוד לדין או להשתחרר. זו לא דרישה מוגזמת, תסכימו אתי. בוודאי שלא במדינה הרואה את עצמה כדמוקרטיה המגינה על זכויות האדם. אל תפחדו ממנו. זה הזמן להתגבר ולהושיט לו יד. זה הזמן לקום מהכסא המרופד במשכן הכנסת ולהגיע לבית החולים אסף הרופא שליד צריפין, לצעוד באומץ לתוך החדר בו הוא מוחזק, ופשוט להושיט לו יד. האקט הקטן הזה יצעק יותר מעוד אלף עצרות שיאורגנו לכבודו. הבעת הסולידריות הבסיסית הזו, נקיטת העמדה בעד האדם ונגד המנגנון הדורסני והמדכא שהציב אותו שם, תישמע חזק יותר מכל דבר אחר שביכולתכם לעשות. אתם מדברים הרבה על זכויות אדם - ובכן, זה אחד מבני האדם משוללי הזכויות ביותר בשטח שבין הירדן לבין הים. זו חובתכם המוסרית להציל אותו.

שימו את עצמכם בצד הנכון של ההיסטוריה, הפסיקו לשתוק מול העוול המתמשך הזה. המדינה שללה ממנו את קולו, היו אתם הקול. תפקידכם מעניק לכם את הפריווילגיה להיכנס למקומות שלאחרים אסור להיות בהם - נצלו אותה. לכו אליו, דברו עמו, שמעו אותו - וספרו לנו, לכל העולם שבחוץ, שעוד יש תקווה. אל תכנעו לעדריות הישראלית של התקשורת שמעדיפה לא לדבר על זה, אל תהיו כמו חבריכם למשכן הכנסת שעושים עצמם כאילו הם לא שומעים ולא יודעים. קיבלתם לידיכם כח, עכשיו הזמן להשתמש בו.

אל תניחו לח'דר למות, הדם שלו יהיה על הידיים של כולנו.


30 במאי 2015

שביתות רעב

לא לעתים מזומנות נתקל אדם בדילמה מוסרית כמו זו שעליה אספר לכם ברשימה הזו. לאלה מכם שעוקבים אחרי פרסומי הבלוג כאן ובפלטפורמות אחרות, ודאי נתקלתם בדיווחים שלי על אודות שביתות הרעב השונות של האסירים הפלסטינים לאורך השנים. השביתות האלה הן בעצם דרך המחאה היחידה שנותרה בידי האסירים הפוליטים הפלסטיניים שנכלאים בצו מנהלי ללא משפט וללא תאריך שחרור ברור, בניסיון להילחם על הצדק ששללה מהם המדינה. כל שביתות הרעב האלה כרוכות בוויתור כואב וקשה על אוכל ושתיה, אך לא כל שביתות הרעב מתנהלות באותו אופן. עם זאת, כל הדרכים מיועדות להשיג את אותה המטרה: הבאת המאבק הפלסטיני למרכז תשומת הלב של התקשורת העולמית.

שביתות רעב
כשאנחנו חושבים על שביתת רעב, אנחנו מדמיינים לעצמנו אדם שמתנזר מכל מאכל, נאבק עם התסמינים הפיזיים, סובל מוורטיגו, מהקאות, משיתוק שרירי הראייה, מדימומים פנימיים וחיצוניים, ולבסוף נכנע לגופו המאכל את עצמו עד המוות הגואל אותו מיסוריו. רוב בני האדם לא ישרדו מעל 40 עד 70 ימים בלי מזון, והם ימותו בייסורים עצומים.

כדי להיות מוכר כשובת רעב על אסיר להחזיר את ארוחותיו יומיים ברציפות, אז ינסו שלטונות הכלא לעשות כל שבכוחם כדי לשבור את שביתתו, והם מפעילים אמצעים כגון בידוד, שלילת יציאה לחצר, שלילת הגישה למכשירי חשמל, ויחס קשה יותר באופן כללי. אסירים מדווחים שבשלב הראשון הזה של השביתה, שולל מהם השב"ס פעמים רבות גם גישה למלח שולחן, שערבוב של שתי כפיות שלו במים שהם שותים מרכך את התסמינים הגופניים של הקטוזיס.

אחרי 28 ימי שביתה מורות פקודות שב"ס על בדיקה גופנית שתתבצע בבית חולים על ידי רופא חיצוני, ואם השביתה נמשכת 35 ימים ברציפות - יש לאשפז את האסיר בבית חולים אזרחי, אז יופקדו 3 סוהרים על כל אסיר, והם יישבו מחוץ לחדרו על כסא פלסטיק במשמרות של 8 שעות. במקרים רבים יהיה האסיר כבול למיטה בידיו וברגליו בכל שעות היממה, ובמקרים מסוימים יותרו אזיקי הידיים בשעות הלילה. זה תענוג מפוקפק לכל המעורבים.

אוסמולייט
אז איך בכל זאת הצליחו אסירים פלסטינים בשנים האחרונות למשוך את שביתות הרעב שלהם כל כך הרבה זמן? איך הצליחו 86 אסירים לשבות רעב 63 ימים בשביתת הרעב הגדולה של 2014 שכללה בשיאה 317 שובתים? איך הצליח סאמר עיסאווי להמנע ממזון 210 ימים ברציפות, כמעט פי 4 מממוצע זמן-המוות העולמי? מה באנטומיה של איימן שראוונה התיר לו לשבות רעב שמונה חודשים ברציפות? ויש עוד דוגמאות רבות לשביתות ממושכות שלכאורה שוברות את מגבלות הגוף האנושי ומאפשרות לאסירים לחיות זמן רב הרבה יותר מהצפוי. איך הם עושים את זה?

התשובה הפשוטה היא שטכנית זו אכן שביתת רעב, כי האסירים באמת לא אוכלים מזון מוצק, אך בפועל הם מקבלים, מבחירה, פחיות של "אוסמולייט" לשתיה כחלק מהטיפול הרפואי לו הם זוכים, תרופה שנועדה לטיפול בתת משקל ומכילה את כל מה שצריך הגוף כדי לחיות: פחמימות, שומנים, מלחים, ויטמינים ומינרלים. תיאורטית, אדם יכול לשרוד שנים רבות תוך צריכה של הנוזל הזה ומים בלבד, בעלות ממוצעת של כ-60 שקל ליום.

אוסמולייט

אז למה לא מדברים על זה?
מידע ראשוני על הפרקטיקה הזו הגיע אלי בזמן שביתת האסירים הגדולה בשנה שעברה. התייעצתי עם גורמים שונים, ולבסוף לא פורסם המידע הזה לא על ידי ולא על ידי אחרים. יש כמה סיבות לכך שהמידע לא נחשף לידיעת הציבור הישראלי עד היום: ראשית - העלאת עניין האסירים הפוליטיים הכלואים ללא משפט בצו מנהלי למשך שנים ארוכות כנראה אינה דבר רצוי. קל יותר להשאיר אותם מחוץ לתודעה; שנית, יש פה עניין של סודיות רפואית, הרופאים אינם יכולים לספר לעולם על הטיפול אותו מקבלים מטופליהם; ושלישית - חשיפת המידע הזה עלולה לדחוק את האסירים להמנע מלקיחת תוספים, מה שיביא, פוטנציאלית, למוות של רבים מהשובתים - ובמקביל, לדחוק את הממשלה להעביר חוקים אנטי-אנושיים כמו חוק ההזנה בכפייה. זוהי אחריות שלא ביקשתי לעצמי, ובבחירה בין לספר את הכל לבין לתת לאנשים האלה לחיות - בחרתי בחיים.

ובכל זאת, למה עכשיו?
כיום שובתים רעב שלושה אסירים פלסטינים: השיח' ח'דר עדנאן, השובת כבר יותר משלושה שבועות וחצי במחאה על חידוש מעצרו המנהלי; מוחמד רשדאן, השובת זה כשבוע וחצי במחאה על כך שהשב"ס אוסר עליו לפגוש את משפחתו בשש השנים האחרונות; וסדאם עוואד, שהתחיל את שביתתו בחמישי הזה מתוך סולידריות עם השיח' עדנאן. בניגוד לשביתות קודמות, עדנאן נמנע לחלוטין מכל דבר שאינו מים, ואינו מוסיף להם אפילו מלח שולחן פשוט. הוא מסרב לקבל טיפול רפואי מרופאי שב"ס, סובל מכאבים איומים בכל חלקי גופו, ולא יכול לעמוד או לזוז. לדבריו, הוא נחוש להשתחרר או למות. אני מאמין לו. אפשר לומר, אם כן, כי עדנאן קיבל את ההחלטה הזו במקומי.

ח'דר עדנאן עם שחרורו בפעם הקודמת
צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
אין להקל ראש בשביתות הקודמות. גם עם התוספים, הניתנים אחרי כמה שבועות, ההקרבה הנדרשת מהשובתים היא עצומה וזו רחוקה מלהיות הצגה, כפי שחלקכם ודאי הייתם רוצים להאמין. המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו רבים מהאסירים האלה, בו הם נכלאים ללא משפט למשך חודשים ושנים בלי שהם מואשמים בדבר לא משאיר אפשרויות התנגדות לא אלימות רבות, ושביתת רעב מסכנת חיים היא אחת הבודדות שבהן. להיכלא בבידוד מוחלט למשך חודש, ואז להיות אזוקים למיטת בית חולים למשך שבועות וחודשים ארוכים בלי יכולת לקבל מבקרים או לזוז, תוך כאבים ותופעות מגוונות אחרות - זו חוויה הרחוקה מאוד מלהיות "הצגה". עם זאת, יש להפריד בין שובתי הרעב שאינם מוכנים לקבל תוספים להקלה על התסמינים הגופניים הקשים וסכנת החיים המיידית, אלה המוכנים להקריב את חייהם לטובת המטרה, לבין אלה הבוחרים בכניסה לגיהנום הזה למען המטרה אך בוחרים להקל מעט על הסבל האישי שלהם. ועם או בלי קשר, יש לשחרר לאלתר את כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים הכלואים בבתי הסוהר הישראלים.


14 במרץ 2015

ילדי ההפקר - חלק שני

בחסות רעם התותחים בדרום התנהלה בקיץ האחרון מערכה נוספת בתוך גבולות מדינת ישראל. מאות רבות של אזרחים נעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראלים - חלקם באופן רשמי, וחלקם באופן כה בלתי רשמי עד שאין אפילו תעוד למה שעוללו להם השוטרים ואנשי השב"כ באורח בלתי חוקי. גל שני של אותה מערכה התנהל בראשית נובמבר לאחר הירי בחיר א-דין חמדאן בכפר כנא, אז טישטשו אנשי השב"כ ועוזריהם עוד קצת את הגבולות בין אזרחי ישראל הפלסטינים לבין אחיהם מעבר לגבול: כנופיות חמושות של אנשי כוחות הביטחון ערכו פשיטות ליליות בישובים ישראלים לצורך מעצרים; במהלך דיונים בבתי המשפט נכנסו אנשי השירות החשאי הישראלי ללשכת השופט להסתודדות במעמד צד אחד, שתמיד הובילה לקבלה עיוורת של בקשות המעצר מבלי שניתן לנאשמים סיכוי להתמודד מולן; המעקב אחרי אזרחים - רבים מהם קטינים - נהפך לנורמה שלא גורמת להרמת גבה אצל אף אחד; אזרחים רבים נעצרו לאחר שביטאו את דעותיהם ברשתות החברתיות; עינויים, השפלות ואלימות כלפי עצורים נהפכו מדגל שחור לדגל פטריוטי של הלאום הישראלי.

במהלך העבודה על הטקסט שאתם קוראים עכשיו עברתי על עשרות עדויות ופרוטוקולים וריאיינתי עורכי דין, אקטיביסטים ואנשים המעורבים בתחום. כולם, ללא יוצא מן הכלל, גם אלה המתעסקים בסחי הזה כבר שנים ארוכות, מסכימים כי בחודשים האחרונים נחצה פה קו שאסור היה לחצותו. ברשימה הזו אתמקד ביחס של המדינה לקטינים בעימות הזה, אך התמונה המלאה מבהילה הרבה יותר, ומצביעה בבירור כי המדינה בחרה לסמן לאזרחיה הלא יהודים שהם אינם רצוים פה, וכי היא תעשה הכל כדי להשניא עליהם את החיים כדי שיעזבו.

מעצרים לא רשמיים
בשני גלי המעצרים הללו - בזמן מלחמת "צוק איתן" בקיץ ושוב בסתיו אחרי הירי בכפר כנא - נעצרו באופן רשמי כ-1,500 אזרחים. שליש מהם היו קטינים, מעריך עורך הדין אראם מחאמיד מארגון עדאלה. בסך הכל הוגשו כ-350-400 כתבי אישום, רבים מהם נגד קטינים. אבל המספרים האמיתיים, אומרת עורכת הדין מייסא ארשיד מנצרת, גבוהים יותר. השוטרים, היא מספרת, נהגו לקחת אנשים מהרחוב ולהכניסם לחדר חקירות למשך שעות ארוכות, ללא כל תיעוד. גם אותה "עצרו" בדרך זו - ללא תיעוד, בניגוד לחוק - אך ורק כדי להראות מי הריבון.
מי החטיף לילד הזה מכות?
היתה לו חולצה על הראש
המעצרים נערכו פעמים רבות ללא כל התגרות מצד הנערים, ובמקרים רבים שעות לפני הפגנות מתוכננות ובמרחק רב מהמקום בו היה צפוי שייערכו. באחד הפרוטוקולים מודה נציג המשטרה, בתשובה לשאלת עורך דינו של בן 14 שנעצר, שהסיבה למעצר היא "כי היתה לו חולצה על הראש וכי הוא נכח במקום". במקרה של ס', סירבו השוטרים לגלות לבית המשפט היכן ומתי נעצר, בטענה שזה "פרט חקירה מוכמן". ס' טוען שנעצר זמן רב לפני תחילת הפגנה, אז התנפלו עליו שלושה שוטרים והיכו אותו, תוך הפעלת אלימות קשה שגרמה לו חבלות במרכז הגוף. עוה"ד ארשיד מספרת על פרקטיקה של מעצר קטינים שסתם הלכו ברחוב או ישבו בבית קפה, שלדבריה היתה עדה לה באופן אישי: רכב סמוי עולה על המדרכה, בלשים בלבוש אזרחי מזנקים ממנו, מצמידים את הנערים אל הקיר, עורכים חיפוש על גופם ובתיקיהם, ומי שמעז להביע מחאה נלקח לתחנה, לצורך מה שהשוטרים מכנים "לימוד".
נעצר כי היתה לו חולצה על הראש
אלימות
עדויות רבות מספרות על אלימות קשה ועל השפלות של השוטרים כלפי הקטינים העצורים. קטין אחד ישב בבית קפה כשהוא עוטה כאפייה. השוטרים לקחו אותו משם, השתינו על הכאפייה שלו והכריחו אותו ללבוש אותה שוב. הוא שוחרר מבלי שנעצר כלל. קטין אחר, בן 14, טענה עו"ד סוהיר אסעד בפני בית המשפט, נעצר על ידי המשטרה - והשוטרים היכו אותו בעת המעצר, בניידת, ואז שוב בתחנה. לפני שהוכנס לחדר החקירות העלו אותו השוטרים לגג התחנה ואיימו להשליכו משם אם יתלונן עליהם. במקרה של א', הוא הופיע בפני שופט עם סימני חבלה ברורים על בטנו ובחלקי גופו השונים שלא היו עליו לפני מעצר. אותו שוטר שא' טען כי היכה אותו הוא זה שלקח אותו לבית החולים. מ' בן ה-16 נעצר בפתח ביתה של סבתו. הוא הוכה בגבו על ידי כוחות יס"מ, וכשלא היה מקום להכניסו לניידת, הושיבו בחיקו קטין אחר במושב האחורי של הניידת. קטין בן 14 מעין מאהל מספר כי "תפסו אותי בזירת האירוע, נתנו לי מכות. תפסו אותי באשכים וכאשר הייתי בתוך הרכב המשיכו לתת לי מכות בפנים וביד".
ילד בן 14, שוטרים תפסו אותו באשכים
תפסו אותי באשכים
חברו בן ה-15 שנעצר באותה הזדמנות עמד מול השופט כשפניו נפוחים ממכות השוטרים. קטין נוסף שנעצר עמם הגיע עם חולצה קרועה ועם סימני אלימות ברורים. השופט לא התרגש מהמראה והחזיר את שלושתם למעצר. גם שלושה תלמידי כיתה ט' שנעצרו על ידי המשטרה הופיעו בפני השופט כשפניהם נפוחים ממכות. כ-15 קטינים, חלקם בני 12, נעצרו יחד עמם. השוטרים ירקו עליהם והיכו אותם, ועל אף שנעצרו בצהרי היום, הובאו בפני בית המשפט רק למחרת. א' בן ה-14 הוכה קשה כל כך במהלך המעצר עד שפונה על ידי השוטרים שתקפו אותו ישר לבית החולים, אך הם לא הודיעו להוריו, ובתיק המעצר אין כל תעוד לטיפול אותו קיבל בבית החולים.
הסיפור של פ' בן ה-16, כפי שמופיע בפרוטוקול הדיון בעניינו, קיצוני אפילו יחסית למשטרת ישראל: כמה שוטרים עצרו אותו בעת שעמד וצפה בהפגנה שנערכה בנצרת. הוא הוכה בפניו ובחלקים אחרים של גופו, ואז במקום לקחת אותו ישירות לתחנת המשטרה, הוא נלקח להר הקפיצה. שוטרי משטרת ישראל ניסו להכריח אותו להוריד את מכנסיו, וכשהתנגד, הם קרעו אותם מעליו ואיימו עליו במעשה מגונה. לאחר מכן, תוך שהם מכים אותו, הוא נלקח לתחנת נצרת עלית. לטענתו, הוא יכול לזהות את אחד השוטרים שתקפו אותו. על חקירות השוטרים ארחיב בהמשך.
בית המשפט מאשר
קולקטיב
האלימות והשימוש הרב שנעשה בה הם רק חלק מהסיפור. התמונה המלאה יותר מראה כי האמצעים החוקיים שנועדו להגן על הקטינים מפני המדינה נרמסים ברגל גסה על ידי אותה מערכת משפט שהושמה לשמור עליהם. במהלך המלחמה, מספר עו"ד מחאמיד, כמעט כל אחד מכתבי האישום שהוגשו נגד קטינים הכילו פסקה קבועה שהועתקה ממסמך למסמך והאשימה אותם במלחמה בדרום. בכמה מקרים, אומרת עו"ד תגריד ג'בארין, התיקים בנויים על נסיבות כלליות, אין טענות או ראיות ספציפיות כלפי החשודים. הם אשמים כי הם חלק מקולקטיב, ולא כי עשו משהו בעצמם.

מישהו עשה משהו, לכן הנאשם נעצר
חקירות לילה
סעיף 9 י' לחוק הנוער (תיקון מס' 14) קובע כי קטינים עד גיל 14 לא ייחקרו אחרי 20:00, וקטינים בגיל 14-18 לא ייחקרו אחרי 22:00 בערב. המקרה היחיד בו התיר המחוקק לעבור על ההוראה הזו, באופן חריג ולעתים רחוקות, הוא החלטה בכתב של קצין משטרה - היתר זה למעשה הפך את החוק לחסר משמעות. בחלק גדול מהמקרים נחקרו הקטינים בשעות לילה מאוחרות, וכשהעלו עורכי הדין של העצורים בפני בית המשפט את העובדה כי שוטרי משטרת ישראל עברו במודע על החוק, ניפנף זאת בית המשפט כטעות טכנית פעוטה. זו דוגמה אחת לדרך בה נהפכה "מערכת הצדק" ממנגנון שנועד להגן על אזרחי המדינה לעוד נדבך במכונת המלחמה שהכריזה המדינה על נתיניה. קטין בן 14 שנעצר בשעות אחר הצהריים הוחזק בתחנת המשטרה מבלי שיודיעו להוריו כמתחייב בחוק. רק אחרי חצות, שעות אחרי שחשבו שבנם הצעיר נעדר, הודיעה להם עורכת דין שנתקלה בו בתחנת המשטרה על מקום הימצאו.

נציג המשטרה רס"ר בשאר עמאר מודה שאינו יודע
אין חוקרי נוער
פקודת המטה הארצי מ-2005 קובעת כי חקירת קטינים תתבצע על ידי עובד נוער בעל הכשרה בת 12 שנה לפחות. חקירה שלא בנוכחותו תתבצע במקרים מיוחדים בלבד - ובאישור ראש משרד חקירות, קצין נוער או קצין חקירות. למרות זאת נחקרים הקטינים פעמים רבות על ידי חוקר רגיל, מבלי שתהיה לכך סיבה טובה. רס"ר בשאר עמאר, נציג המשטרה בדיון על מעצרו של הקטין בן ה-14, אף הגדיל וטען כי אינו יודע על קיום החובה להשתמש בחוקר נוער בעת חקירה של בני 14. עמאר, אגב, מייצג את עמדת המדינה ברבים מהתיקים של מעצרי הקטינים.
בלי הורים, בלי עורכי דין
ללא נוכחות עורכי דין
החוק קובע גם כי החוקר חייב להודיע לקטין על זכותו לנוכחות עורך דין בחקירה, אך למרות זאת גם כשבית המשפט שומע שחובה זו לא מולאה על ידי השוטרים - או אפילו חמור מכך, ששוטרים ממליצים לקטינים לא לערב עורכי דין "כי הדבר עלול לפגוע בהם" - הוא בוחר להתעלם מכך. המשטרה גם לא מקפידה על החובה של נוכחות הורים בחדר החקירות בזמן שילדיהם בני ה-12 נחקרים על ידי שוטרים חמושים ומאיימים, כי אנשי המשטרה משתמשים בקביעות בכלל החריג המאפשר להם להתעלם מהחוק, וחוקרים את הילדים בלי נוכחות הוריהם או עורכי דינם. בית המשפט משתף פעולה עם המשטרה ברמיסה המתמשכת של זכויותיהם של הקטינים.

חקירות בשפה לא מובנת
גם שפת החקירה וההודאה נהפכו לכלי בידי המשטרה. קטינים רבים לא דוברים עברית ברמה מספקת, קל וחומר שאינם קוראים את השפה, ועם זאת, במקרים רבים מאוד ההודאות עליהן הם חתומים כתובות בשפה העברית, ומבלי שניתנו לקטינים זמן או אפשרות לקרוא ולהבין על מה הם חותמים. לעתים החקירה מתנהלת בערבית ולעתים כולה בעברית, תלוי בחוקר הזמין באותו הרגע. לטענת המשטרה, אין חובה לצלם במערכת התעוד המשטרתית "ענבל" חקירה שאינה מתנהלת בשפה העברית - כך שאין לחשודים ולעורכי דינם שום דרך להראות מה באמת קרה בחדר החקירות, כך שמחלוקות נהפכות למלה של קטין מול מלה של שוטר, כשלאחרון כל הסיבות שבעולם להביא גרסה מסוימת מאוד של האמת.

חומר סודי
כמעט בכל בקשה של המשטרה להארכת מעצר יש סעיף של "חומר סודי", שלא הנאשמים ולא עורכי דינם יכולים לראות. זה יכול להיות כל דבר - החל מחומר שנאסף על ידי השב"כ במשך זמן רב, דבר שהוזכר כלאחר יד במסגרת חקירה של אדם, דבר מה שנעשה על ידי שוטר זה או אחר, או באמת כל מסמך או שביב מידע שנציג המשטרה מחליט שאינו רוצה לשתף עם הצד השני. "חומר חסוי הוא מחסום בפני עורכי הדין", אומרת עו"ד ארשיד, והפרקטיקה הזו נהפכה למקובלת כל כך, עד שאין כל אפשרות להתגונן מפניה. בית המשפט, במקום לדרוש משקל אמיתי של ראיות כדי לשלול את החופש מהאדם העומד מולו, בוחר את הדרך האפלה שלא משאירה לצדק אפשרות להתגלות. בזמן אחר ובמציאות אחרת אמר מירוננקו, חוקר סובייטי במחנות ג'ידין ב-1944: "החקירה ובית המשפט אינם אלא מסגרת יורידית לביצוע הגורל המיועד לך מראש, שלא ניתן לשנותו בשום פנים".

פשיטות ליליות
חלק מהקטינים נעצרו בפשיטות שנערכו על בתי משפחותיהם באישון לילה, על סמך מידע סודי, ממש כמו בשטחי המשטר הצבאי בגדה המערבית. כוחות חמושים פורצים לבתים ולוקחים את הקטינים, חלקם בני 14 בלבד, לחקירה לילית בניגוד לחוק. כל צידוק לא ניתן על ידי המדינה לצורך באקט אלים ופולשני כל כך המופעל כלפי מגזר אתני אחד בלבד ולעולם לא מול אחר. גם כאן בית המשפט שומע, יודע, וממלא פיו מים.

המעצר
אפשר להמשיך ולשפוך עוד מלים רבות על ההפרות האינסופיות של החוק מצד המשטרה הישראלית שאמורה לאכפו, אבל בואו נתעכב רגע על המעצר עצמו. במקרים רבים נערכים במקביל מעצרים המוניים של עשרות אזרחים, קטינים ובגירים. ה"חשודים" מוכנסים לתא אחד בו הם יושבים שעות זה לצד זה לפני ואחרי החקירה, לפעמים אפילו אין מקום בתאים ולכן הם מושבים על הרצפה במסדרון - וכל מי שעובר נותן להם "קטנה" בראש, עניין של הרגל, אומרת עו"ד ארשיד. טענת המשטרה כי יש צורך דחוף להמשיך ולשלול מהקטינים את החופש שלהם - בניגוד לסעיף 10 א' בחוק, הקובע כי אסור לעצור קטין אם יש חלופת מעצר - חייבת להיות מגובה בטיעונים כבדי משקל. טענת המשטרה היא כי המעצר הוא מפני חשש לשיבוש חקירה. איך יכול אדם לשבש את חקירתו? הוא יכול לתאם עדויות, הוא יכול להשמיד ראיות, והוא יכול לאיים על עדים. במקרים המדוברים כאן - המשטרה היא זו שמשבשת את החקירה של עצמה. תיאום עדויות: בכך שהמשטרה כולאת את כל החשודים יחד למשך שעות וימים, היא מאפשרת להם לתאם ביניהם בקלות. ראיות: מכיוון שכמעט לעולם אין ראיות נגד החשודים המוזכרים בתיקים הנדונים כאן, אין להם מה להשמיד. סרטי וידאו משטרתיים, במקרים הנדירים שאלה קיימים בכלל, לא נמצאים בהישג ידם. איום על עדים: מכיוון שהעדים היחידים ל"פשע" בו מואשמים הקטינים הם השוטרים עצמם, לא ברור כיצד קטין בן 14 יכול לאיים על שוטר מגודל וחמוש. את כל הדברים האלה שומע בית המשפט, אך בוחר לעצום עיניים ולכלוא את הקטינים האלה למשך חודשים ארוכים, לנתקם מסביבתם וממשפחתם, ולהכניסם לסביבה עבריינית בה אין איש שיגן עליהם. המערכת שמפעילה מולם אלימות על כל צעד ודאי שלא עושה זאת.

מלשינים
לאחר תקופת כליאה כזו - מנותקים, מושפלים ומוכים - מוכנים הקטינים ומשפחותיהם לכל דבר, חסר היגיון ככל שיהיה, כדי לצאת מהגיהנום הזה. עו"ד ארשיד מספרת על צעיר בן 18, לוקה בנפשו, שנעצר כשהלך לקנות מצרכים במכולת הקרובה לביתו. בכיסו היתה רשימת קניות ותעודה המעידה על לקותו הנפשית, אך השוטרים שהתנפלו עליו והיכו אותו באלימות בחרו להתעלם מהן. הצעיר נכלא בפקודת בית המשפט ל-10 ימים על לא עוול בכפו, ואלה השפיעו באורח שלילי מאוד על מצבו הבריאותי, כך שאחריהם היתה המשפחה מוכנה לעשות כל דבר כדי להוציאו - ובמקום לטעון כי אין דברים בגו, הסכימו למעצר בית בן 30 יום. עו"ד מחאמיד מספר כי בכפר כנא עצרה המשטרה כמות גדולה של קטינים, הכניסה אותם אחד אחד לחדר החקירות, ושיחררה רק את אלה שהלשינו על חבריהם. השוטרים נהפכו לקבלני הודאות, הוא אומר. הם הפסיקו לעשות עבודה משטרתית ומתמקדים בהפעלת לחץ על העצורים בכל מחיר, כדי להוציא מהם הודאה. על כך אמר אלכסנדר סולז'ניצין, שוב במציאות אחרת: "החקירה, שחדלה לחפש אחרי האמת, נהפכה למבצע תלייני ובמקרים הקלים - סתם ביטול זמן"

חריגים
"כל החריגים בחוק הפכו לנורמות" אומר עו"ד מחאמיד, כשהוא מונה את ההפרות הרבות של המשטרה את לשון ורוח החוק, ועו"ד ארשיד מקצינה אף יותר ואומרת כי השוטרים הם חברי כנופיה היודעים שיש להם גב מבית המשפט, ולכן עושים כל מה שהם רוצים בלי פחד מעונש. וכאן טמון שורש הבעיה: כל מנגנוני הפיקוח שנועדו להגן על האזרחים בכלל ועל הקטינים בפרט מפני שכרון הכח של המשטרה כושלים בתפקידם. החל בפרקליטות שמשתפת פעולה עם הפרות חוק בלתי מתקבלות על הדעת שמבצעים השוטרים, דרך בית המשפט שרואה מולו ילדים מוכים וחבולים ובוחר לעצום את עיניו, וכלה במשרד המשפטים ובמחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) שפשוט הרימו ידיים.

אין פיקוח
בין השנים 2011-2013, כך על פי נתוני משרד המשפטים, כפי שהגיעו לארגון "עדאלה" לפי חוק חופש המידע, הוגשו 11,282 תלונות למח"ש. ב-93% מהתלונות שהוגשו על ידי אזרחים החליטה מח"ש לסגור את התיק. כשלושה רבעים מהמקרים לא נחקרו כלל והתיק נסגר מבלי שמישהו הביט בו. רק ב-306 מהמקרים (כ-2.7%) מצאה מח"ש את תעצומות הנפש והגישה כתב אישום פלילי נגד שוטרים. זה לא מנגנון פיקוח, והמספרים האלה מראים כי לשוטרים ידוע שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם מבלי לשלם על כך מחיר כלשהו, ואת זה בדיוק הם עושים.

ילדים
מול כל העוולות האלה נמצאים ילדים, ובאופן ספציפי ילדים פלסטינים. הם עומדים חסרי הגנה מול מנגנון שהכריז עליהם מלחמה. כששופטת בבית משפט ישראלי עונה "לא רוצה לשמוע" כאשר עורכת הדין סוקרת את מצבו הפיזי והנפשי הקשה של מרשה כתוצאה ממעצר אלים ומיותר, איזה מסר היא שולחת? כשכמעט כל התלונות המוגשות נגד אלימות שוטרים נסגרות ללא טיפול, המסר היחיד שמתקבל הוא שהשוטרים הם מעל החוק - ושהקטינים הלא-יהודים שנעצרים נמצאים הרחק מתחתיו. מה שעד לא מזמן קרה רק בשטחי המשטר הצבאי הישראלי גולש גם לשטחי ישראל. כששוטר מקבל לגיטימציה להפעיל אלימות כנגד מיעוט אחד, לא ירחק היום בו הלגיטימציה הזו תתחיל להזדחל גם לעוד ועוד מיעוטים. לאט לאט נתחיל להבחין כי קבוצת המיעוטים ה"מותרת" לשוטרים מתרחבת והולכת, וכשנעמוד על ההשלכות של הוויתורים האלה, כבר יהיה מאוחר מדי. אסור לעצום עיניים.

"כאשר אנחנו משתיקים את הפשע, מחדירים אותו עמוק לתוך גופינו פנימה, הרי אנחנו זורעים אותו והוא יעלה מחדש, יצמח בעתיד ביתר שאת. כשאין אנחנו מענישים ואפילו אין מגנים את הרשעים, אין אנו מטפחים את זקנתם הנאלחת, אלא שאנו משמיטים את אושיות הצדק מתחת לרגלי הדורות הבאים. משום כך גדלים הם 'אדישים', ולא בשל חינוך גרוע. המוכר לומד לדעת שהנבלות אינה באה על עונשה לעולם ורווח שמור בצדה תמיד. ולא נוח, נורא יהיה לחיות בארץ כזו".
מתוך ארכיפלג גולאג, א. סולז'ניצין